פרק רביעי: וידויים

ילדי רחוב
פרק ד'

                                                 יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 45- 54

תרגם: אורי אורלב

ד. וידויים

כינינו את הארמון בזַרוּץ' מספר פעמים בשם "קבר". ניכנס, אפוא, יחד עם מַנְיָה ואַנְטֶֶק לתך ה"קבר" הזה ונתבונן בו בתשומת לב.

הפרוזדור, כפי שנאמר כבר, היה אפל וארוך; משני עבריו היו דלתות שהובילו לחדרים שונים. שלושה חדרים מכל צד: ספרייה, אולם התעמלות, חדר אוכל, שני חדרים קטנים יותר ומשרדו של הרוזן.  הספרייה היתה באולם רחב ידיים בעל חלונות גדולים שהשקיפו לגן. באולם לא היו ארונות, רק מדפים, ועל המדפים ניצבו יותר מחמשת אלפים כרכים, ממוספרים כולם. באולם ההתעמלות היו תלויים מן התקרה מכשירים שונים: חבלים, טבעות, טְרָפֶּז, מוטות. על קירות האולם היו תלויים כלי נשק מסוגים שונים: חרבות, מסכות סיוף ורובים. מלבד אלה לא היה שם דבר. במרכזו של חדר האוכל עמד שולחן אלון גדל מידות ומוקף כיסאות. ליד הקיר ניצב מזנון אלון גדול. על הקירות היו תלויים דיוקנאות של אבות משפחת זרוצקי. במשרדו של הרוזן עמד שולחן כתיבה גדול ועוד היו שם כורסה מצופה שעוונית, גלובוס, מפות, ספרים, ניירות וכספת גדולה וחסינת אש.

אנטק ומניה הוכנסו לשני החדרים הקטנים, כל אחד לחדר משלו.

מניה היתה רדומה ועייפה. כשנשארה לבד, התיישבה על כיסא, השעינה את ראשה על כפות ידיה ושקעה בהרהורים.

אנטק לעומת זאת בחן את חדרו בעיון.

"הו! הו! יש מיטה, ארון ושולחן, שני כיסאות וכיור. החלון יוצא לגן. בכלל לא רע. אל כנראה יהיה כאן משעמם עד מוות – חשב לעצמו. – נו, נראה".

כל ההרפתקה הזאת התחילה למצוא חן בעיניו. אילו ידעו ידידיו בוורשה מה קרה לו, בוודאי היו משתוממים – היו פותחים עיניים גדולות ועוד איך!

בדלת הארון היה תקוע מפתח; אנטק פתח את הדלת. את מחצית הארון תפסו מדפים ועליהם היו מונחים לבָנים.

"הו! הו! שתים-עשרה כותנות נקיות! אמר לעצמו בחצי קול – זה משהו. מעניין אם ירשו לי לקחת את כל זה אתי".

המחצית השנייה של הארון היתה תפוסה בבגדים תלויים: מעיל, מכנסיים, חולצה.

"בכלל לא רע, אל רע", המשיך אנטק לדבר אל עצמו,"אבל בינתיים היה כדאי לאכול משהו".

באותו רגע נכנס גזֶ'גוֹז' הזקן והביא לו מגש ועליו קנקן חלב, סוכר ולחם.

"האדון ביקש שתתרחץ לפני ארוחת הבוקר", אמר המשרת ויצא.

"נו, אם להתרחץ אז להתרחץ. איזה צחוק. רק שהיה יכול להיות כאן קצת יותר חם". אנטק רחץ ידיים ופנים (את צווארו ואת אוזניו לא רחץ כמעט אף פעם) וישב לאכול.

"חלב טוב, בחיי. ואיזה לחם!". הוא שכב לבוש על המיטה:

"אוי, מיטה קשה. ואני חשבתי שיהיו כאן מצעים מפוך כמו אצל היהודי בעל בית המרזח, או אפילו טובים יותר. מה לעשות".

הוא שלף את הסיגריה האחרונה שנשארה לו מן הקנייה אתמול, והציתה לעצמו.

"אלה חיים. ורק שזה יימשך ככה תמיד. וכדאי למצוא כמה חברים בסביבה".

אנטק נרדם עם סיגריה כבויה בפה.

גם מניה נרדמה.

באחד החדרים בקומה מעליהם התכנסו בינתיים הרוזן, הרוזנת והרופא, וקיימו ביניהם התייעצות.

"הילדים האלה באים ממשפחות שיכורים מן הגרועות ביותר", אמר הרוזן. "הם ספגו בחייהם את ההשפעות הרעות ביותר. הם שונים מאוד זה מזו. את הילדה נוכל להביא בלי בעיות לדרך הישר, אך עם הנער לא נצליח להסתדר כל כך בקלות. הוא מושחת. נדמה לי שלא היה לו כל כך רע בבית, והוא עקשן ועצמאי".

"מה לעשות עכשיו?", שאל הרופא.

"אני חושבת", פתחה ואמרה הרוזנת,"שצריך להניח להם לזמן מה: לאפשר להם להרהר, לחשוב. שינוי פתאומי כל כך השאיר עליהם בוודאי רושם חזק מאוד".

"זאת גם דעת", אמר הרופא, "אך אם ניווכח לדעת, שבדידות וחוסר מעש מכבידים עליהם יותר מדי..."

"לפי דעתי", אמר הרוזן, "צריך לעקוב אחריהם ללא הפסק[1]".

"על כך כבר החלטנו".

"ועלינו להקפיד על כך. אם כן, מי מאתנו יוצא לשמור?"

 "אני אלך", אמר הרופא,  ועבר לחדר סמוך משם אפשר היה לראות דרך שני חורים לא גדולים ברצפה את כל הנעשה בחדריהם של מניה ואנטק. 

הרוזנת הלכה להתפלל בקאפֶּלָה, הרוזן ירד למשרדו וכתב על כריכותיהן של שתי מחברות מוכנות מראש; על האחת כתב 'אנטק' ועל השניה – 'מניה'.
אחר כך נטל את המחברת הראשונה וכתב בכתב יד  ישר וזעיר את סיפור פגישתו עם אנטק ואת מעשה קנייתו, מעשה שהקורא הכיר כבר בפרקים הראשון והשני של הסיפור שלנו.

נציץ לחדרה של מניה ונתבונן בילדה הישנה.

שנתה היתה חסרת מנוחה. היא נאנחה אנחות כבדות ומפעם לפעם נפלטו מפיה קטעי מילים. כף ידה נלחצה אל מצחה ולחייה העלו סומק. ובכל זאת לא התעוררה. לפנות ערב נכנסה לחדר אישה, הדליקה את המנורה התלויה גבוה מן התקרה והעירה את הילדה.

 "תתפשטי בבקשה ותשכבי לישון". 

"מה?", שאלה מניה, פוקחת את עיניה בהפתעה."איפה אני?"

 "בבקשה לא לדבר אלי מפני שאני חירשת". 

"אבל איפה אני?"

 "אני לא שומעת. בבקשה להתפשט ולשכב לישון". ויצאה. 

הילדה התיישבה על המיטה ועשתה מאמץ להיזכר בקורות יום האתמול.

 "אה, כן!", היא נזכרה בכל מה שקרה.

 "אבל מה אמרה לה אותה אישה?...נכון, עלי להתפשט". 

היא הסירה מעליה את בלויי הסחבות, תלתה אותם על מעקה המיטה, שכבה, אבל לא הצליחה להירדם.

השעון צלצל: השעה תשע. המנורה היתה מואפלת באהיל ירקרק ואורה פיזר אך בקושי את החשיכה. מניה נבהלה מצלצול השעון. היא כיסתה את ראשה בשמיכה.  היא לבד כאן! שם, בוורשה, היתה לה אמא שתיינית ועכשיו אין לה אף אחד. 

היה לה חם. היא הוציאה את ראשה מתחת לשמיכה ומבטה נפל על צלב תלוי מעל המיטה. 

"מה אמא חושבת? הרי קיבלה כסף. אבא של אנטק רימה אותה בוודאי. השעה תשע... היא בוודאי בבית המרזח עכשיו. מה היא עושה כאן, האישה החירשת הזאת? איפה אנטק? מה עשו לו? מדוע לא ראתה אותו כאן בארמון? אנטק עישן סיגריה והאדון הזה התבונן בו במבט מפחיד כל כך. אביו של אנטק – שתיין".

מחשבותיה התערפלו והיא שקעה בנמנום טרם שינה, אך לא נרדמה ממש. נדמה היה לה, שתלויים מעליה שני עציצים ענקיים מלאים חול ויד לא נראית מעבירה את החול מעציץ אחד לשני. בכל פעם נשפך עליה חלק מן החול, החול חם וכבד ובכל רגע עומד לכסות את כולה. מפעם לפעם ניסתה לבלוע פיסת עץ שהיתה בפיה.

השעון צלצל: השעה עשר. מניה נרעדה והתעוררה. טיפות זיעה כיסו את מצחה. האם  ישנה או לא? לא. היא לא ישנה. הרי גם עכשיו אינה ישנה ולמרות זאת היא רואה הכל בצורה כל כך ברורה ושומעת את תקתוק השעון.

פתאום שמעה לחש חרישי והבינה את המילים שצפו אליה מלמעלה:

 "לכי אליה!" 

מניה הזדעזעה. מי דיבר? אל מי? אליה, אל מניה. אבל אל מי עליה ללכת?

והילדה, בתה של אם שתיינית, שסבלה מהתעללותה של אם עבריינית שהתדרדרה, גנחה גניחת כאב וחוסר אונים:

 "אמא!"

 היא נבהלה למשמע צליל קולה שלה, צליל שהיה זר לה, וכאילו לפי דחף של כוח עליון חזרה וקראה שוב: "אמא, אמא, אמא!" 

דמעות פרצו מעיניה וזלגו בשטף.

 באותו רגע נפחה חרש הדלת. בפתח עמדה הרוזנת, לבושה שמלה שחורה, הדוקה לגופה. מבטה הרוגע פגש את מבטה הנסער של מניה. האישה היתה דומה בצורה באיזה אופן מוזר לאדון שהביא אותם לארמון.

 "אולי הוא נהפך לאישה?", חלפה מחשבה במוחה הקודח.

 הרוזנת התקרבה למיטת הילדה, כרעה לידה, הכניסה את ידה מתחת לכר ובידה השניה הקיפה את הילדה הקטנה.  נשימתה של מניה גוועה בחזה.

 "מניה, מדוע אינך ישנה?", לחשה האישה בשקט.

 "מפני שאני מפחדת, מפחדת נורא". 

"ממה את מפחדת, מניה?", קורטוב של עצב נשמע בקול האישה, מלווה בנימה של אהדה רבה וחמימות.

"לא, מניה, אין צורך לפחד. את נמצאת בין אנשים טובים, ילדתי. הירגעי ותשני".

 "אני לא יכולה".

 הרוזנת נשקה לראשה הקודח של הילדה.

 "ילדתי הטובה והמסכנה". מניה הזדעזעה.

 "למה את מנשקת אותי, גבירתי?"

 "מפני שאני אוהבת אותך".

 "למה את אוהבת אותי?"

 "מפני שאת סובלת, ילדתי".

 "ואיך את יודעת, גברת?"

 "אני חשה בכך, קטנה שלי".

 את שלוש השאלות האלה שאלה מניה כמעט בנשימה אחת, זו אחר זו.

 "מי את, גברת?", חזרה מניה ושאלה

 "אני זאת שמבקשת למלא את מקומה של אמך".

 "אבל הרי יש לי אמא".

 "אבל אמך היא אשה אומללה".

 אחרי רגע ממושך של דומיה אמרה מניה בקול חזק והחלטי: "אמא שלי לא אומללה, אלא מנוולת ואני שונאת אותה. אני הייתי... אני הייתי.... אני הייתי הורגת אותה. היא..."

 "אל תדברי עכשיו, ילדתי. נסי להירדם. עוד נדבר על הדברים האלה. תשני עכשיו".

 "אבל את תישארי כאן, גברת?"

 "אשאר".

 "כל הלילה?"

 "כל הלילה".

"את יכולה לשכב כאן לידי, גברת".

 "לא, מניה, כך טוב לי".

 "אבל את לא תלכי מכאן, מפני שאני מפחדת".

 "אשאר כאן לידך".

 מניה עצמה את עיניה וניסתה להירדם. אך המחשבה שתישאר שוב לבד לא הניחה לה לישון. כעבור רגע ממושך פקחה את עיניה ומבטה פגש שוב במבטה של הפטרונית החדשה שלה. שפתי האישה נעו בלחש חרישי.

 "מה את אומרת?"

 "אני מתפללת".

 "על מה?"

 "אני מתפללת לאושרך".

 "לא על האושר שלך?"

 "לא".

"גם אני התפללתי היום, אבל ביקשתי אושר לעצמי. ביקשתי מישו, אדוננו, שיעשה שהאדון הזה שלקח אותי ייתן לי הרבה מאוד כסף לזרוק אותו בפני אמא, אולי מאה או אלף רובלים, ולהכות אותה כהוגן עד שהדם ייזל ממנה. כן, בשביל כסף היא תסכים שיכו אותה".

 "את תפילתך, מניה, ישו אדוננו לא יקבל".

 "למה?"

 "מפני שזאת היתה תפילה רעה".

 "ויש תפילות רעות וטובות?"

 "כן".

 "ולמה זאת היתה תפילה רעה?" 

"תחשבי בעצמך."

 "בטח מפני שרציתי להרביץ לאמא."

 "כן, ילדתי."

 "אבל גברת, את פשוט לא מכירה את אמא שלי!" 

מניה השעינה את ראשה על כפות ידיה, התרוממה על הכר והתחילה לדבר:

 "את לא יודעת, גברת, שאמא שלי הרגה את אבא. לא הכרתי אותו מפני שהוא מת כשהייתי בת שלוש. אני בכלל לא זוכרת אותו. אבל היא סיפרה לי את זה בעצמה. היא היתה אומרת לי: "נחש שכמותך, נפש מנוולת. אני אגמור אותך במכות כמו שגרמתי את אבא שלך". ואת יודעת, גברת, למה היא הרביצה לי? מפני שאחרי שאבא מת, אמא התחתנה עם המישהו אחר והוא היה בדיוק כמוה. הם היכו זה את זה ושניהם היכו אותי. כל הזמן. אחר כך הוא נעלם. אבל המצב נעשה יותר גרוע מפני שלאמא היה שוב בעל אחר, ואחר כך עוד אחד אחר. אני הייתי אז רק בת שבע והייתי צריכה לשרת אותם. אמא רצתה שאקרא לכל אחד מהם "אבא" ואני לא רציתי. ואז היא היתה מרביצה לי ומרעיבה אותי, וגם גירשה אותי החוצה כדי שאלך לבקש נדבות. כאשר אבא גסס בבית החולים הוא ביקש כל הזמן דבר אחד: שלא ישאירו אותי אצלה. אבל אל מי יכולתי ללכת? כשגדלתי קצת היא כבר פחדה ממני. כשהייתה חוזרת שתויה הביתה, ולא היה לה כוח לזוז, הרבצתי לה. 

אני בכלל לא בטוחה שהיא ידעה מה קורה לה. אבל מה כבר יכולתי לעשות לה? פחדתי

לשרוט אותה מפני שיכלה לנחש שאני עשיתי לה את השריטות, ואת המכות חשבה 

שקיבלה כשנפלה. וגם כך הרביצה לי אחר כך. את יודעת, גברת, רציתי לתלות את 

עצמי. כבר העמדתי שרפרף, אבל היה נמוך מדי, אז הלכתי לחפש את אנטק שיעזור לי

 להזיז את השולחן. הוא ניחש, מפני שעזר לי כאילו הכל בסדר, ויצא. אבל הוא עמד ליד 

 הדלת והציץ דרך חור המנעול. אחר כך סיפר לי. העמדתי את השרפרף, על השולחן, 

 קשרתי את החבל וכבר הכנסתי את הראש, אבל הוא פרץ פנימה וצעק: "מניה, מה את 

 עושה?" נבהלתי ונפלתי על הרצפה. ואז אנטק הלך לאבא שלו וסיפר לו. האדון הזה 

 קנה אותנו מאבא של אנטק. אבא של אנטק בא לאמא ואמר לה: "אם עוד פעם אחת 

 תגעי בה, אביא אותך למשטרה". אמא רבה איתו, אבל נבהלה, מפני שישבה כבר אולי 

 מאה פעמים. הה, כמה שאני הייתי מאושרת אז! שמעתי שעל המכות שהרביצה לי 

היא יכלה ללכת לכלא אמיתי עם אזיקים על הידיים והרגליים. אחר כך היא ביקשה ממני

 שלא אספר דבר, מפני שגם השכנים התערבו. בבית שלנו גר נגר, אדם נחמד והגון, כמו

אבא שלי. הנגר הזה אמר שהוא יבוא לתת עדות. אשתו ניסתה להשפיע עליו שיעזוב

 את כל העניין והיתה אומרת לו: "למה לך להיסחב לבית משפט? הילדה שווה בדיוק כמו

 אמא שלה". מפני שהיא כעסה עלי.

 אחר כך אבא של אנטק התחיל לשלם בשבילי לאמא שלי שני זלוטי ליום, ואני החזרתי לו ממה שהרווחתי. הייתי צריכה להרוויח חצי רובל מפני שהוא רצה להרוויח עלי ארבעים גרושים ליום. הוא רב עם אמא שלי כל הזמן, מפני שהיא ידעה שאני מרוויחה יותר כסף. אבל הוא איים על אמא בכלא, אז אמא התנקמה בי. אבל אחר כך התחילה לפחד גם ממני מפני שהייתי אומרת לה שאתבע אותה לבית המשפט. ואבא של אנטק רק היה מושך לי באוזניים, או מכניס לי אגרוף, או מסובב לי את היד. אבל לא החטיף לי סטירות כדי שלא יהיו לי סימנים כחולים. מפני שאם הייתי יותר יפה הייתי מקבלת יותר בשביל הפרחים שמכרתי.

לפעמים הייתי נותנת לו את כל הכסף שהרווחתי ולפעמים הרווחתי קצת יותר והייתי קונה לעצמי קצת עוגיות ושוקולד או סוכריות. אבל כאשר הרווחתי פחות, אנטק היה תמיד מוסיף לי, מפני שהוא אוהב אותי וגם אני אוהבת אותו. למרות שעכשיו הוא כבר לא כמו שהיה פעם. בעצמו אמר לי: "בגללך צוחקים ממני; אפילו לנשק אותך את לא נותנת, כמו איזה רוזנת או משהו". אבל אני תמיד חשבתי לעצמי שלא חשוב, מפני שאם הוא יעזוב אותי אז אתלה את עצמי וזהו.

מניה סיימה את דבריה. עיניה בערו כמו שני גחלים. הדם עמד לפרוץ מפניה הסמוקים; מבעד לחורים שבכותונתה הקרועה אפשר היה לראות את חזה הילדותי, העולה ויורד בחוזקה. היתה זו ילדה-אישה שבגלל חייה העלובים הקדימה להתבגר ועמדה לאבד את עולמה בתוך הריקבון.

לא. מניה מצאה פתרון לחיי המצוקה שנועדה לה בחייה; אותה מצוקה המובילה בין תחנת המשטרה, בית החולים ובית הסוהר, בית החולים וחיי פשע: היא עמדה ליטול את חייה.

 מניה היא ילדת הרחוב הראשונה, מתוך שורה ארוכה של ילדים כמוה, שאני עומד להציג לפניכם.

מניה התרגשה מאוד מסיפורה. היא התבוננה באור הירוק שהפיצה המנורה כאילו ראתה שם את מה שסיפרה לרוזנת, וגם דברים שלא סיפרה בגלל שיכחה או מפני שהתביישה לספר.

אילו התבוננה מניה במקום באור המנורה בפניה של המאזינה שלה, היתה בוודאי מזדעדעת. משום שהיתה מבחינה בפניה בהבעת בוז אבל גם ברגש של אהבה ללא גבול, בהתפעלות וברחמים אין קץ, בכאב נורא, ולבסוף היתה מבחינה בהבעה של עייפות תהומית שבאה אחרי מאבק פנימי עז.

 בזמן שמניה סיפרה את סיפורה, לא הוציאה הרוזנת הגה מפיה, למרות שנפשה ביקשה לזעוק בקול; כאשר השתתקה מניה, פתחה הרוזנת מספר פעמים את פיה כדי לומר משהו, אך המילים לא יצאו מגרונה הנחנק.

 לבסוף חיבקה הרוזנת את הילדה בחום, ביקשה לנשקה, אך באותו רגע איבדה את שיווי משקלה והתמוטטה חסרת הכרה על הרצפה.

 מניה לא הספיקה לצעוק וכבר נכנס אדם זר לחדר, לקח קנקן מים ושפך מעט מים על פני הרוזנת המעולפת והיא פקחה את עיניה.

 "אומץ, אומץ גבירתי!", אמר האיש, שהיה ידידו הרופא של הרוזן.

 "כבר הכל בסדר. אתה יכול לצאת." 

האיש יצא.

 מניה לא היתה מסוגלת להבין דבר ממה שהתרחש סיבבה. אבל היא תפסה דבר אחד: היא מוקפת רוחות, אלה הן רוחות טובות.

 "מה קרה לך, גבירתי?", שאלה מניה.

 "שום דבר, ילדתי. אני עייפה מאוד."

 "מפני שכרעת על ברכייך כל כך הרבה זמן. שכבי לידי. אולי אני דוחה אותך? אולי את כבר לא אוהבת אותי?"

 "אני אוהבת אותך, ילדתי, אני אוהבת אותך עוד יותר."

 הרוזנת התיישבה על כיסא, השעינה את ראשה על הכר של מניה ואמרה: "תשני, מניה".

 והילדה נרדמה כשהיא אוחזת בכף ידה של האישה.

 למחרת ישבה הרוזנת במשרדה גוחנת מעל מחברת שעליה התנוסס השם 'מניה'. היא רשמה במחברת סיכום של השיחה עם הילדה. שלוש פעמים הפסיקה הרוזנת את כתיבתה והניחה את העט בגלל הרעד שאחז בידה. את הדין וחשבון שלה סיימה בהערה:

 "אני חושבת שאחי טועה. לא ניתן לעשות שום דבר עם הילדים האלה. הם נושאים בדמם את זרעי ההשחתה. הם ספגו כל כך הרבה רוע בשנותיהם הראשונות עד ששום דבר לא יצליח לרפאם".

 מתחת להערה שרשמה הרוזנת הוסיף הרוזן הערה משלו: "אני מאמין שדי באהבה גדולה ובנכונות להשקיע בהם עבודה ללא גבול כדי לשקם את הילדים".

 בשעה מאוחרת פקחה מניה את עיניה, סקרה את חדרה לאט-לאט ונזכרה במאורעות האחרונים. היא נזכרה בווידויה הלילי לפני האישה הזרה וחשה פתאום כעס גדול.

 "בשביל מה סיפרתי לה הכל?" – חשבה. – "מה אכפת לה איזה אמא יש לי? אני לא רוצה שהיא תבוא אלי, שתדבר אלי, שתדבר איתי. אני לא צריכה מטפל. בכלל אני לא צריכה שום דבר. אנטק צודק: צריך לברוח. אני מוכרחה לראות אותו ולהתכונן. אני רוצה לחזור. עכשיו אנחנו חופשיים. אני לא חייבת לבוא לראות את אמא שלי. אם מכרו אותנו, ואם נקבל את כל התעודות, מה הם כבר יכולים לעשות לנו?"

 הרוזנת נכנסה לחדר, התקרבה אל מניה ושאלה אותה בחיוך מלאכותי על פניה החיוורים:

"ישנת טוב?"

 "כן" – אמרה הילדה בעיניים מושפלות.

 "את כועסת עלי?"

 "מה יש לי לכעוס עלייך?"

 "אני יודעת, מניה, שאת כועסת עלי. ביקשתי ממך בעצמי לא לספר לי את סיפור חייך לפני שתכירי אותי היטב, לפני שתשתכנעי שאני רוחשת לך רק טוב. נכון שביקשתי ממך?"

 "כן" – מלמלה מניה – "אני רוצה לראות את אנטק".

 "אנטק עדיין ישן. הוא עוד מעט יבוא אלייך. תתלבשי, מניה. את רוצה שאצא?"

 "לא משנה לי".

 "לא, מניה, דברי אלי בכנות. האם את רוצה להישאר לבד?"

 "כן".

 "אם כך אצא. זכרי, מניה, נוכל לאהוב זו את זו רק אם נאמר תמיד זו לזו מה אנחנו חושבות ומה אנחנו מרגישות. אני כבר אוהבת אותך, ילדתי, ומקווה שגם את תחבבי אותי. האם עכשיו את עדיין לא מחבבת אותי בכלל?"

 מניה שתקה.

 "אמרי לי, מניה, בשקט, באוזן."

 "לא" – לחשה מניה – "אבל אולי אחבב אותך מאוחר יותר. עכשיו אני לא יכולה לחבב אף אחד... חוץ מאנטק" – הוסיפה כעבור רגע.