פרק שני: מה יהיה

ילדי רחוב
פרק ב'

                                   יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 23-34

תרגם: אורי אורלב

ב. מה יהיה?

אַנְטֶק ומַנְיָה הלכו בשקט אחוזים בידו החזקה של האיש.

אנטק התקשה לחשוב,

לפני שעה עוד שוטט בשדרה ומכר פרחים. אחר כך פגש את האיש הזה, המוזר, ודיבר אתו. אחר כך עזב את האיש ושוב מכר פרחים. אחר כך קנה לעצמו סיגריות, התכתש עם ויצק, ברח. אחר כך...

"מה יהיה אתנו עכשיו?" – שאל את עצמו

אולי אביו לקח את הכסף ויחטוף אותו בחזרה? ואולי יברח בעצמו בלי לחכות לעזרה, ינצל הזדמנות ויימלט? ואם יברח מה יקרה למניה?

הוא ניסה  לשחרר את ידו. אי אפשר. האיש אחז בו בחוזקה.

לא. לא כדאי לברוח. צריך לראות איך זה יהיה. לברוח אפשר תמיד.

הוא לא ישאיר את מניה לבד. מניה – ילדה, טיפשה, לא תסתדר בעצמה. ואולי יהיה לו שם יותר  טוב?

אה, יותר טוב בטח לא יהיה. הזר ייקח אותו מוורשה, ובוורשה טוב ושמח. פעם זה היה אחרת. אנטק עדיין לא ידע לעשות עסקים, התבייש משום מה, הרוויח רק מעט והיה חוטף מכות מאבא. אבל עכשיו, תמיד יש לו רובל משלו, לסיגריות, והוא יכול להזמין את חבריו לשתות בירה על חשבונו, וסַסְקָה קֶמְפָּה[1], וקרקס...

 ואולי לאדון הזה יש קרקס? אנטק ידע מהו קרקס. אולם גדול[2], אלפי אנשים. אורות דולקים. הזירה מכוסה חול צהוב. תזמורת מנגנת. משרתים לבושים בפְרָקִים, לובשים כסיות על ידיהם, עם פסי זהב ליד הכיסים. כל כך הרבה זהב, כל כך הרבה אור והמולה. כולם מוחאים כפיים. מופיע רוכב על סוס, לבוש מכנסי טריקו צמודים לגוף, חגורת קטיפה משובצת לוחיות פח צבעוניות נוצצות מקיפה את גופו. הרוכב משתחווה וכולם מוחאים כפיים. התזמורת חוזרת לנגן. מוקיון אומר משהו, נופל, מתרוצץ, קורא למשרתים, סוטר על פניהם, בכוונה להצחיק. כולם צוחקים. הרוכב מדהיר את הסוס. הסוס יפהפה, שמן, עם צוואר דק והוא פוסע בצורה מוזרה, אבל יפה. ההצגה מתחילה. האוכף שטוח והלוליין מזנק ועולה עליו. זורק כדורים ותופס אותם באוויר. קופץ דרך עיגול שעליו מתוח נייר דק וסרטים רחבים מתנופפים ממנו. התזמורת מגבירה את עוצמת נגינתה. הסוס מגביר את קצב דהירתו, נוטה למרכז הזירה. והרוכב לא נופל.

 אה, כמה שזה יפה!

או הלוליינים על הטרפֶּז. הוא ראה גם ילדים צעירים מהם.[3] אה, זה ממש נהדר!

 אנטק החיש את קצב צעדיו. הם כבר עוזבים את פּוֹבִיסְלֶה[4]. בעוד רגע יגיעו למרכז העיר.

לאן הוא לוקח אותם?

 הזר צועד בצעדים מדודים בלי להתבונן באסיריו.

 אנטק ממשיך לחשוב. 

האם הוא יצליח ללמוד מהר קפיצה כזאת מטרפֶּז לטרפֶּז? בקרקס מרביצים. והרי האיש קנה אותו. למה אביו מכר אותו? בטח, שלושת אלפים רובלים. עכשיו אבא שלו עשיר. אולי יקנה לו כרכרה ומרכבה.

אנטק נתקף פתאום בהלה וניסה לברוח. ילדי פּוֹבִיסְלֶה חששו לשהות במרכז העיר בשעה כזאת. אך כף ידו של הזר אחזה בידו הקטנה כאילו היתה טבעת ברזל. העצמות חרקו בפרקים. 

הרחוב היה מוצף בשפע של אורות. לא היו הולכי רגל, אך כלי הרכב דהרו באמצע הכביש, כדרכם של הצעירים. נשמעו קריאות רמות ופרצי צחוק. 

• אני לא רוצה ללכת יותר – אומר אנטק.

• אתה פוחד? – שאל הזר

• לא.

• אז מדוע אינך רוצה לבוא?

• ככה.

• תוכל לחזור לאבא שלך אם לא תרצה להישאר אצלי.

• בטח.

• אתה לא מאמין לי?

• אתה בוודאי תיקח אותנו למקום שאפילו השטן בעצמו לא ימצא אותנו.

• אני אומר לך שתוכל לחזור.

• אתה חושב שאבא יחזיר לך את הכסף, אדוני?

• אני מציע שנמשיך לדבר בבית המלון.

• נו טוב – הסכים הנער. 

בקרן הרחובות ניצב בית מלון. 

• זה עוד רחוק? – שאל אנטק.

• הנה, כאן ממול.

הם חצו את הרחוב. נכנסו דרך שער גדול; מדרגות רחבות הובילו שמאלה. הן  היו מרופדות בשטיחים. בקומת הביניים התנוצצה מראה גדולה. אור כמו בקרקס. אנטק התבונן בסקרנות סביבו. מניה צעדה בהיסוס בנעליה המרופשות על פני השטיחים הרכים. 

שוער בית המלון הציץ בהם במבט כל כך מאיים כשנכנסו.

 הם הגיעו לחדר. 

בפתח קידם את פניהם אדם קשיש, כנראה משרתו של האדון, משום שהסיר ממנו את מעילו. נוכחותם של הילדים לא הפתיעה אותו. הקשיש היה בעל קומה גבוהה, עיניו אפורות וכבויות, גבותיו לבנות ועבותות ושפמו ושערותיו נוצצים כאילו הם עשויים כסף. הוא לא אמר דבר. 

• לך, מַצֵי, שלם את החשבון ותזמין כרכרת נוסעים.

• מיד כבודו.

 המשרת פנה פנייה צבאית ויצא. 

• היכנסו בבקשה לחדר השני.

 אנטק נכנס לחדר הסמוך ומניה הלכה אחריו. אנטק הבין שהילדה רואה בו את מגינה והדבר מילא אותו גאווה. 

• אני רוצה לדעת מה אתה עומד לעשות אתנו, אדוני.

• זה  יתברר לך בקרוב. עכשיו לא אגיד לכם שום דבר.

• אז לא נלך אתך.

• אצווה לאסור אתכם. היית מעורב בקרב סכינים, ראיתי.

• לא נכון, לא היתה לי סכין – הכחיש אנטק בעוז.

• בעיני ראיתי. ועכשיו לכו להתייעץ ביניכם ותחליטו: או שאתם באים אתי או שאתם הולכים לבית הסוהר.

 לא אחד מבין חבריו של אנטק כבר "ישב". הנערים אף התגאו בכך, סיפורו כל מיני סיפורים. הם היו האצולה של החבורה. אך אנטק... עדין פחד מחומות הכלא ומסורגי הברזל. 

הזר סגר את הדלת אחרי הילדים. 

• את יודעת, מניה, אני רעב – פתח אנטק ואמר, מעמיד פנים שאיננו מודאג.

• גם אני – אמרה מניה.

• שייתן לנו משהו לאכול.

• מה, תלך להגיד לו?

• למה לא? מה הוא יעשה לי? אם היה לו כסף לקנו אותנו, שייתן עכשיו לאכול.

• אנטק, אל תעשה את זה.

• דווקא אעשה.

 ואנטק, בלי לדעת בדיוק מה הוא עושה, פתח את הדלת ואמר: 

• אדוני, אנחנו רוצים לאוכל.

• יש אוכל בתיק הנסיעות שלי – השיב הזר בשלווה – התיק מונח על הספקה.

• נו, מניה, קדימה, קחי. תראי, איזה אוכל. נקניק! לחם! קחי, תתחילי. הם התחילו לאכול. אנטק דחס ומילא ראשון את פיו.

• מה שאני חושב לי זה ככה: הוא עשיר. יש לו כסף. נוכל להיזהר שלא יעשה לנו משהו רע. לא יזיק לנסות. אולי זה יצליח. או שנברח הביתה, או לאיזה מקום אחר. הרי בכל מקום נוכל להרוויח, מה? וזה יהיה עוד יותר טוב; מה שנרוויח יהיה רק בשבילנו. וכאן אנחנו צריכים לתת לזקנים .מה את אומרת?

• אני לא יודעת – השיבה מניה.

• את לא יודעת שום דבר – אמר אנטק בחוסר סבלנות. – את רואה, לעשירים האלה, אני אומר לך, להם יש חיים – זהב. רק תראי את המיטה, מה? בטח גם לנו תהייה מיטה כאת. אני הייתי רק שוכב, שוכב כל הזמן... מפני שהעשירים בכלל לא קמים, אני אומר לך,  אולי רק אחרי הצהריים, או משהו כזה. מה זה יזיק? אבל למה הוא שילם לאבא אם היה יכול לאסוף לו בחינם כמה פרחחים מגדות הוויסלה? מה את אומרת?

• אני לא יודעת.

• את טיפשה. אז אני נוסע. ואת?

• גם אני.

• חכי, רק אל רוצי. את יודעת לטפס על גג או על עץ, או לקפוץ מחלון? לי אין בעיה.

 בעיניה של מניה נדלק פתאום זיק קודר. 

• אני לא רוצה לחזור הביתה – אמרה בהחלטיות.

• למה?

• ככה.

• היה לך רע?

• כן, רע.

• מה היה חסר לך?

 מניה לא ענתה. ואם זה יהיה יותר גרוע?

• אז אתלה את עצמי.

• בטח...

• איך סְטַשְׁקָה תלתה את עצמה, אתה יודע.

• סטשקה זה משהו אחר. וחתכו אותה מהחבל, את יודעת.

נכנס המשרת בעל שפם השיבה, לקח את החפצים וארז הכל במזוודה בלי להוציא מילה מפיו. אסף את שאריות המזון והכניסן לתיק הנסיעות.

• נוסעים – אמר הזר

 הוא אחז בידי הילדים. ירדו באתן מדרגות שעלו בהן קודם לכן. שוב אותה המראה, השטיחים, להבות גז. שוב שוער המלון בעל המבט המאיים.

הכרכרה  המתינה להם ליד השער.

הם עלו לכרכרה. הדלת נטרקה. אנטק לא היה מודה בעד שום הון שבעולם שצמרמורת של פחד עברה בגופו. הוא היה רק בן שתים-עשרה. מה יקרה עכשיו?

הם נסעו לאורך רחוב רחב ומואר. אחר כך חזרו לרחובות החשוכים. עברו על גשר ברזל.[5] הפנסים הניצבים לאורך גדת הנהר השתקפו במים ונעו עם הגלים כמו נחשי זהב. העיר הצטיירה בקווים ש על רקע השמים האפלים. גלגלי הכרכרה טרטרו בחוזקה על גבי לוחות הברזל של הגשר. 

אחר כך פְּרַגה, הפארק משמאלם. בתי נמוכים, מגרשים ריקים, מבנים שקועים בחשיכה, כיכר, בית חרושת בנוי לבֵנים, גדרות.

לפניהם התנשא בניין גדול; אור בקע מחלונותיו, תחנת הרכבת.[6]

הם יצאו לרציף. המשרת השתקן מיהר לקופה כדי לקנות כרטיסים. עכשיו הם צועדים על גבי מרצפות האבן. פסי הרכבת נמשכים למרחקים. והנה הקרונות. הם מתיישבים על עגלה להעברת חפצים ונוסעים. האדון בעל המשקפיים אוחז חזק בזרועותיהם.

אנטק שוקע בתנומה. הוא רואה קרקס גדול, בניין בית סוהר, את החדר בבית המרזח ששם היה אביו נוטל ממנו את הכסף שקיבץ במשך היום. הוא רואה את שוער בית המלון חמוּר הפנים כשהוא מכה אותו. רואה את המשרת השתקן. חבורת קלפנים ע שפת הוויסלה; הוא עצמו משחק ב"חגורה", [7] הנה סַסְקָה קֶמְפָּה;[8] ויצק מאיים עליו באגרופו, איזו גברת בשכמיית קטיפה קונה אצלו חבילה גדולה של פרחים ונותנת לו רובל שלם, ויצק מזנק עליו, הוא דוקר אותו בסכין. ויצק נופל. מתאסף קהל ופתאום מגיע שוטר מרכיב משקפיים כהים, עטוף במעיל עם צווארון מורם. השוטר תופס אותו במותניו וזורק אותו לנהר. אנטק אינו טובע, אבל הוא שט ושט ושט...

מניה לא ישנה. עיניה הגדולות והשחורות שוטטו על פני השמים, בין הכוכבים. היא לא חשבה באותו רגע על שום דבר. היא היתה עייפה ורדומה.

אנטק נרעד. רעם חזק נשמע מעל לראשו. תעתועי הדמיון התנפצו.

הצלצול הראשון.

הקטר מתקרב בשריקה אל שורת הקורות. נקישה, הקרונות מקישים זה בזה, נסוגים בבת אחת. נשמעת שריקת הקטר. קיטור פורץ מארובתו.

הכרטיסן מתקרב, סוקר את החבורה במבט תמה: אדון לבוש בהידור עם שני ילדים בבלויי סחבות.

מה זה עניינו? קיבל שלושה רובלי, ומשום כך הוא נותן להם תא פרטי.

• בבקשה לבוא אחרי.

הם נכנסים לקרון המחלקה הראשונה. שוב ספות רגו, כמו בבית המלון; מושבים מכוסים קטיפה. לינוליאוּם על הרצפה. מעל הראש רשתות להנחת חפצים. אור יציב דולק באהילי זכוכית. דרך החלון נכנס אוויר לילה קריר. בשמים נוצצים הכוכבים.

קר לילדים. המשרת הקשיש מוציא שמיכה מאחד התיקים ונותן להם.

• קחי מניה – אומר אנטק – תתכסי.

• ואתה?

• חם לי – אומר אנטק  ושיניו נוקשות אלה באלה. הוא קם ונעמד ליד החלון.

צלצול שני. התנועה בתחנה גוברת. התא שלהם נראה כחו חדר קטן. דמויות אפלוליות של אנשים מתנועעות על פני הרציף. פנסי הכרטיסנים מנצנצים. כובעו האדום של מנהל התחנה מתבלט על הרקע הצהוב של חלון המחלקה השלישית.[9] בעד חלונות אולם ההמתנה נראים אנשםי ישנים על הארץ, ראשיהם מונחים על חפציהם, נראים שם גברים, ילדים ונשים. כנראה ממתינים לרכבת של בוקר. אנטק רואה את הכל כמו מבעד לערפל. אוזניו מלאות המולה. 

צלצול שלישי. שריקה חדה וקצרה, מצווה. הקטר משיב בשריקה ממושכת, צרודה, כלאחר יד. על גבי חבית ברזל עגולה מתרומם פטיש ויורד, משמיע צליל משונה. הרכבת נסוגה, נעצרת ומתחילה לנסוע קדימה.

נוסעים.

גלגלי הקרון דופקים על גבי פסי הברזל. הקרון מתנדנד קלות על ציריו כמו סירה על מי הוויסלה אחרי שספינה גדולה עוברת לידה. נראה צריף קטן ולידו עומד אדם ובידו פנס אדום. הלאה משם ניצב עמוד ובראשו אור אדום. גלגלי הקרון משמיעים שם נקישה חדה.

נוסעים.

חרמש הירח מאיר בשמים. השדות שרויים באפילה למחצה. אין בתים. העצים שקועים בהרהורים, תולים את זרועותיהם העירומות והנוקשות מעל התעלה שלאורך מסילת הברזל.

המשרת בעל שיער השיבה יושב בפינה ומנמנם בעיניים עצומות. נראה כמו מת. והאדון שקנה אותם יושב פינה השנייה של הא ומתבונן בהם בשומת לב. מבט הפלדה שלו בוחן את דמויותיהם, מודד אותם משערותיהם הפרועות ועד לנעליהם הקרועות, המלוכלכות בבוץ. מבטו מעיק על הילדים.

הילדים נתקפים בהלה מן המבט הזה השופע כוח מוזר.

השדות לוחשים תפילה חרישית. הילדים אינם שומעים את תפילתם, אינם מבינים אותה. הם יודעים את שפת העיר, את שפת הרוע, שפה קולנית ,צינית, מלגלגת וערמומית: שפת רודף תענוגות המחפש בילוי. בעיר יש גם קולות אחרים, צלילי עבודה למען הקידמה, אך ילדי הרחוב אינם מכירים את הקולות האלה.

שריקה ממושכת והרכבת מאיטה את נסיעתה. עכשיו המבט מתעכב זמן רב יותר על עץ אורן ועל מחטיו, על בקתת איכרים. מרחוק נראים אורות אלה שורות של חלונות מוארים, ריבועיים, של בניין ביצת חרושת.

הרכבת נעצר. צלצול, קריאות, איתות אחרון. הם ממשיכים לנסוע.  הילדים רואים כל זאת כאילו מבעד לערפל סמיך.

• תשכבו לישון – אומר האדון.

הם שומעים בקולו. המשרת הקשיש פורש שמיכה על המושב. שניהם נשכבים. מחשבותיהם מסתבכות ומתערבלות עם המתרחש בהקיץ. משב של רוח קרירה בא מן החלון. האדון משך את כיסוי הבד להאפיל את המנורה. חשוך עכשיו. הילדים נרדמו.

האיש הזר מתרומם וניגש חרש אל החלון, מוציא את ראשו ומתבונן בנוף המתחלף. שפתיו נעות בתנועה קבוצה. האם הוא מחשב את הרווחים שיביאו לו הילדים שקנה, או מתוודה על ייסורים כלשהם המעיקים על לבו, מנסח לעצמו החלטה כל שהיא או אולי  מתפלל?

עמודי הטלגרף חולפים לפניו כמו שורת חיילים ענקיים העומדים על המשמר. רשת החוטים חוזרת ונשזרת לפני עיניו ללא הפסקה, כמו קורי עכביש עדינים.

לתוך התא התעופף גץ. האיש סגר את החלון והתיישב. מעבר לזכוכית חלפו ביעף אלפי הבזקים לוהטים.

הרכבת נעצרת. צלצולי פעמון, קולות, שריקות – ושוב היא דוהרת הלאה..

שחר צהבהב וערפילי עולה בקצה האופק. שמש הסתיו מתרוממת בעצלתיים. העננים מתקשטים בצבעי צהוב-ורוד המתחלפים לארגמן, זהב וכסף.

• ילדים, לקום!

• מה? – שואל אנטק בלי לפקוח את עיניו.

• קומו. אנחנו יורדים מיד.

• המממ.

אנטק משפשף את עיניו ומציץ סביבו. אם כן, זו אינה עליית הגג שלו? הוא נזכר בכל מה שקרה. נגע במניה. היא זינקה ממקומה.

• כבר, כבר, תיכף!

היא פוקחת את עיניה בפליאה.

שני ילדים בבלויי סחבות, שניהם מבוהלים, יושבים על כרי קטיפה של המחלקה הראשונה, מוארים באור זריחת שמש הסתיו.

נמכרו...

• אנחנו יורדים.

המשרת הקשיש אורז את החפצים, מוריד את תיק הנסיעות ממדף הרשת.

הרכבת נעצרת.

זוהי תחנה קטנה באמצע השדה. יערות משחירים באופק ומסביב רק שדות ושדות מכוסים שלף קמה קצורה, כמו קוצים של מברשת גסה. ים של שדות רחב ידיים, רגוע, כבד ראש. מנהל התחנה מסיר את כובעו לכבוד פטרונם של אנטק ומניה ובוחן את הבאים בסקרנות.

ליד התחנה ממתינה כרכרה. הם עלים ומתיישבים בתוכה.

הרַכָּב נוטל א המושכות מבלי להשמיע מילת ברכה. יוצאים לדרך. הרכבת נוסעת במקביל להם, משיגה אותם ונעלמת בסיבוב, מעבר לקצה היער, בענן של עשן.

הכרכרה מתנדנדת על פני הדרך, הסוסים רצים במהירות. עצי הטיליה שלצידי הדרך מפרידים את מרחבי השדות בשני טורים ארוכים. השמש מאירה באלכסון.

אנטק מתבונן סביבו ואיננו מבין.

האם כאן עליהם לגור? והקרקס, והאורות, והרחובות, ובתים, וכלי רכב, ופנסי רחוב של גז, וההמונים המשועשעים?

הוא מציץ במניה.

הילדה מתבוננת סביבה בסקרנות, ופניה השזופים, הסמוקים מעט בשל הקרירות, מביעות איזה רגש של הערצה, וכאילו געגועים.  עיניה נעצרות על כל אץ, עוקבות אחר כל אבן מאבני הריצוף של הכביש. נדמה היה שמבטה נושק לטבע הזר לה כל כך, הלא ידוע כל כך.

בנפש הילדה התעוררה תחושה לא מוגדרת הדומה לחיבוק לבבי של משהו שעולה, שמופיע בחלומות הלילה.

הנה כפר. בקתות איכרים מתמשכות כחוליות של שרשרת, בין שדות, לכל אורך הדרך. הנה כנסייה. קול כסוף, רועד, של פעמון עולה לשמים. הכנסייה מתנשאת מעל הכפר.

הכרכרה נעצרה.

ארבעתם פנו אל פתח הכנסייה. קרני שמש ראשונות, אדומות, חדרו בעד השמשות הלבנות והאירו את המזבח הצנוע.

האדון ומניה כרעו ברך.

אנטק התבונן סביבו.

"מכוער כאן – חשב בליבו. – הכנסייה בוורשה אחרת לגמרי. הפעמון נשמע שם למרחוק, כל כך הרבה הב וכל כך הרבה אנשים. וכאן ריק ועלוב. ושם העוגב מנגן הרבה יותר יפה."

האדון טמן את פניו בין כפות ידיו וכרע ללא תנועה על רצפת האבן. מניה כרעה לידו, הרכינה את ראשה על חזה, נאנחה אנחה כבדה ולחשה דבר מה. אנטק כעס: הוא הרגיש שמשהו הולך ומתרומם בינו לבינה, כמו חומה גבוהה, כמו תהום פעורה. היא כורעת ומתפללת והוא מוכן לצחוק וללעוג, היא צועדת נפעמת לקראת החיים החדשים הללו הממתינים לה כאן, הוא זועם ומשועמם.

סוף סוף יצאו ועלו לכרכרה.

ושוב בקתות איכרים. במרכז הדרך צועדת שורת אווזים מתנדנדים על רגליהם המסורבלות. פה ושם רובץ חזיר בבוץ ונובר בחרטומו באדמה. במקום אחר כלב נוסח, אווזים מבוהלים משמיעים את קולם במקהלה. ילד צועד מאחורי פרה וזרז אותה בזמורה.

אנטק חושב לעצמו:

"אני לא אגור כאן. אם לנסוע לאיזה מקום, אז לעיר גדולה. אפילו לסין או לטורקיה, או לאיזה מקום... הוא עוד יצטער האדון הזה שגרר אותי לכאן. או שאקלל אותו כל הזמן או שאקום ואברח. "

הם חלפו על פני כפר שני. שוב אותם מראות.

• אני רוצה לעשן – אמר אנטק פתאום בקול רם ככל האפשר מצפה לשמוע איסור.

שיעז, ואז אגיד לו את כל האמת: "מה אתה אבא שלי, או מה? אבא מרשה לי לעשן ואתה לא? קנית אותי. מה אני בהמה שקונים אותי או משהו? לשחיטה אתה מוביל אותו או מה? אני לא רוצה לנסוע הלאה וזהו."

טוב, שיכריח אותי, שינסה. יעשה צעקות כאלה, עד שיבוא שוטר והתכשיט הזה בטח פוחד משוטר. בכל העסק הזה מוכרח להיות משהו מסריח.

• אני רוצה לעשן סיגריה – חזר אנטק ואמר.

• אתה מעשן? – שאל האדון.

המשרת הקשיש, שעשה רושם של ישן, פקח את עיניו.

• למה שלא אעשן? – אמר אנטק בעוז.

• אין לי סיגריות – אמר האדון.

• אבל לי יש – השיב הנער.

• אז תעשן לך.

אנטק לא ידע מדוע, אך פתאום תבייש. הוא שלף את הסיגריה בתנועה מהוססת וגולמנית ממשהו, כמה גפרורים כבו הוא חש במבטו של פטרונו צופה בו בשלווה, מהורהר ועצוב.

אנטק שאף את גמיעת העשן הראשונה. שיעול תקף אותו במציצה השניה.

נתקף בזעם פתאום.

• מניה, אל תדחפי, שבי בשקט.

• שבי כאן, מניה – אמר הפטרון, אחז בידה והושיבה בינו ובין המשרת הקשיש.

• אני לא יודע למה אני נוסע  פתח אנטק. מלמל כל מיני קללות תחת אפו – ממילא אני א רוצה לגור כאן. אני לא צריך חסדים ולא אפוטרופוס. בעצמי פרנסתי את אבי בוורשה. אתה יכול להשאיר לך את מניה, אם זה מוצא חן בעיניה להישאר כאן.

אנטק הבחין בדבר חשוב אחד: האדון הזה לא יכה אותו. צריך לנצל אפוא את המצב.

האזור היה עכשיו הררי יותר. פה ושם עמדה בקתת איכרים על הגבעה בשולי היער. השמש עלתה גבוה  יותר, אך הערפל עדיין נח בקרעים עבים על פני השדות.

 לבסוף הבחינו מרחוק בחומה גבוהה, מכוסה צמחייה. מעל החומה הציץ רק גגו של הבניין. נשבו משם קור משונה וחומרה מסתורית.  החומה הפרידה בין הבניין ובין הכפר שהשתרע הרבה יותר רחוק, מעבר לנחל שזרם מאחורי החומה.

הכרכרה נעצרה. ארבעתם ירדו. הרכב הרים מעט את כובעו לברכם, חתך את האוויר בצליפת שוט מצלצלת ונסע לדרכו.

הם צעדו לקראת בית מוזר. הדרך עברה בשדרת עצי תִרזה; הם נעצרו לפני שער ברזל חלוד. הפעמון צלצל בקול עמום. כולם המתינו רגע ארוך עש שנשמע צליל מוט ברזל נופל ודלת צרה נפתחה מעצמה. בחצר רחבת הידיים לא היה איש. מצד ימין היה מעבר צר שהוביל לגן. מלבד אותו מעבר השתרע הבניין הגדול לכל רוחבה של החצר, ובחזיתו היו דלתות אלון כבדות.

"הא, איכשהו זה לא מוצא חן בעיני" – חשב לעצמו אנטק ובלי משים הציץ לאחור.

באותו רגע נטרק שער הברזל ברעש עמום.

שוב נשמעה נקישה ואחת מדלתות האלון בחזית הבית נפתחה.

• בואו אחרי – אמר הזר.

מניה נאחזה בידו של אנטק כאילו מחפשת את עזרתו.

• לכי לעזאזל! – סינן אנטק מבין שיניו.

 ________________________________________________________

[1] אזור שנפרד מוורשה בימי הביניים בהסתעפות קטנה של נהר הוויסלה. על הגדה הימנית של הנהר. במאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה שימש מקום טיולים ובילוי באוויר הצח. בשנת 1916 סופח לוורשה.

[2] הקרקס ברחוב אוֹנְדִינַצְקָה נוסד בשנת 1882 במבנה בן 8 קומות שהוקם במיוחד למטרה זו והיה יכול להכיל 3000 צופים. בשנים 1895-1914 ניהל את הקרקס אלכסנדר צִינִיסֶלִי וערך שם הופעות ענק של ריקוד ומוסיקה.

[3] קורצ'אק מחה נגד אילוף ילדים קטנים לעבודה בקרקס במאמרו "ילדים בקרקס ובתמונות מצולמות". על הופעות ילדים בזירת הקרקס ועל ההשפעה המזיקה של הקרקס על ילדים כתב קורצ'אק במאמרו "תיאטרון לילדים".

[4] במאה ה-19 נקראו בשם זה שתי גדול הוויסלה. במקום פעלו בתי חרוש גדולים והאזור היה מאוכלס בצפיפות רבה. הבתים היו בנויים בדרך כלל מעץ, הרחובות לא היו מרוצפים ולא מוארים. לא היתה במקום מערכת ביוב. לעיים קרובות היה האזור מוצף מים. היום פוביסלה היא פרבר של ורשה על הגדה השמאלית של הנהר. 

[5] הוא גשר אלכסנדר כשמו הרשמי באותה תקופה. בפי העם נקרא גשר קיאבדגי'ה, על שמו של המתכנן, סטניסלב קירבג', על שמו של המתכנן, סטניסלב קְיֶרבְּץ. הגשר נחנך ב-24 בנובמבר 1864 , על גבו עבר כביש רחב ומשני צדיו מדרכת להולכי רגל. הגשר היה מוגן בסורגי פלדה גבוהים משני עבריו. במקומו נמצא היום גשר שלונצקו-דומברובסקי.

[6] הכוונה לתחנת סנט פטרבורג, שנבנתה בשנת 1862 בקרן הרחובות וילֶנסקה וטַרגובה. זו היתה תחנה מרכזית בקצה מסילת פטרבורג-ורשה. הבניין נשרף בשנת 1915 ובמקומו עומד עכשיו בניין ההנהלה המחוזית של הרכבת הממשלתית.

[7] משחק הימורים המבוסס על פגיעה באולר בחגורה המסודרת בצורה מיוחדת. 

[8] ראו הערה מס' 5[9] תאי המחלקה השלישית היו מצופים בעץ בעל גוון צהוב בהיר.