פרק שלישי: הרוזן זרוצקי

ילדי רחוב
פרק ג'

 יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 24-

תרגם: אורי אורלב

ג. הרוזן זַרוּצְקִי

הפטרון או הקונה של אנטק ומניה היה הרוזן זַרוּצְקִי.

לרוזן האב, סּטֶפַן זרוצקי, היה אח, אבל הוא ניתק את כל היחסים עמו מאז שיחם האחרונה. איש לא ידע מה היה תוכן השיחה; לפי השמועה היא הסתיימה בצורה סוערת מאוד. הרוזן סטפן זרוצקי עבר מיד אחר כך לזַרוּץ' עם אשתו ועם שני ילדיהם ואיש לא ראה אותו עוד.

בארמון זרוצקי הישן והעזוב ניהל הרוזן האב חיים מסוגרים, לא נסע לשום מקום ובילה את ימיו כשהוא מטייל לבד בגן או קורא ספרים וכתבי עת, שנשלחו אליו בכמויות גדולות באמצעות הדואר.

כעבור שנתיים בערך נפטרה אשתו של הרוזן ומאז הקדיש הרבה מזמנו לחינוך הילדים. הוא לא שכר בשבילם מורה התמסר בעצמו לחינוכם ולהתפתחותם והקדיש לכך זמן רב.

השיעורים היו מתחילים בשש בבוקר, בקיץ ובחורף. הילדים, בן ובת, נאלצו להשכים קום בחמש בבוקר ואחרי שקיבלו כוס חלב ופרוסת לחם קיבר הלכו לבית התפילה הקטן שהותקן בחדר השינה לשעבר של אשתו המנוחה.

אחרי תפילה משותפת היו שלושתם עוברים לחדר הספרייה ושם, בין ארונות ספרים, מפות וגלובוסים, עמדו שני שולחנות: אחד לבן ואחד לבת.

השיעורים נמשכו עד השעה אחת עשרה, מועד ארוחת הבוקר השנייה, שכללה מרק גריסים עם לחם או חביתה. אחרי הארוחה התקיים שיעור התעמלות וסיוף בחדר המיועד לכך. מיד אחר כך הגיעה שעת קריאה משותפת בכתבי עת. אחרי ארוחת הצהריים נמשכה הקריאה. בדיוק בשעה שש בערב היה מתייצב בארמון מנהל האחוזה והרוזן היה משוחח עמו במשך שעה. בישיבה זו נדונו כל ענייני משק האחוזה, נבחנו תוכניות לשיפור והרוזן חתם על החשבונות שהניח מנהל האחוזה לפניו. הילדים אולצו להיות נוכחים בשיחה. הרוזן ניהל משק חלב, גידל דגים באגם, טיפח מטע פירות ועסק בגידול דבורים. בגלל המרחק מתחנת הרכבת לא היו ההכנסות מתוצרת המשק גדולות.

בשעה שמונה בערב שכבו הילדים לישון והרוזן היה מסתגר בחדר הספרייה ושם היה מכין לעיתים, עד השעות הקטנות של הלילה, את השיעור הבא לילדיו.

בימי ראשון היו הילדים הולכים לכנסייה שבכפר תת השגחתו של המשרת גְזֶ'גוֹז. הרוזן היה מבלה את שעות הבוקר בחדר התפילה שבבית.

המשרת גְזֶ'גוֹז היה אדם מעורר סקרנות במשק הבית יוצא הדופן של הרוזן. בנם של הורים אלמונים – הוא נולד לנערה ענייה שהגיעה לארמון בשארית כוחותיה, בערב חורפי אחד, כשהיא חולה וקודחת מחום. כאן ילדה את בנה וכאן גם מתה בלי ששבה אליה הכרתה. הילד גדל יחד עם סטפן, בן הרוזן, שהיה צעיר ממנו בחודשיים. עד גיל שתים-עשרה חשב סטפן שהם אחים, אך כפי שקורה לא פעם בחיים, גילה מישהו לגְזֶ'גוֹז בלי משים את סוד מוצאו, וְזֶ'גוֹז סירב להמשיך ולהתגורר בארמון ועבר לגור באגף צדדי. לא עזרו כל המאמצים לשכנעו לחזור למעמדו הקודם.  עם הזמן המעיט  גְזֶ'גוֹז בדיבורו וחוץ מתשובות קצרות לא נכנס לשיחה עם איש. הוא הפך להיות משרת נאמן ולא ביקש דבר לעצמו.

עם הזמן נעשה המטפל של ילדי הרוזן, מטפל קשוב אך שתקן.

זה היה מצב הדברים עד שהגיע בנו של הרוזן סטפן, הרוזן זרוצקי הצעיר, לשנתו העשרים. לאחותו מלאו אז עשרים ושלוש.

באותו זמן חלה הרוזן הישיש. נעשו ניסיונות לשכנעו להזעיק רופא. הרוזן נשאל אם יש ברצונו להשלים עם אחיו, אבל הוא סירב. רק כאשר רמזו לו שצריך לקרוא לכומר - הסכים. היה זה האורח הראשון שביקר באחוזה מזה חמש עשרה שנה, מלבד מנהל האחוזה, כמובן.

הכומר שוחח עם החולה זמן רב. חרש, כמו שבא, יצא מן הבית הדומם.

יחסם של האיכרים אל הרוזן לא היה יחס רגיל. הם כיבדו אותו, חיקו את השיפורים שעשה במשקו במשקיהם הקטנים, אך השתדלו להתרחק מן הגן ומן הארמון. הם פחדו לא רק מן הרוזן עצמו ומן הארמון, אלא גם מגְזֶ'גוֹז הזקן וממנהל האחוזה,  שהיה בא כל יום כדי להיפגש עם הרוזן.

כאשר פשטה בכפר הידיעה על מחלתו של הרוזן, ציפו האיכרים למותו, יותר מתוך סקרנות ופליאה מאשר מדאגה. נראה להם משונה מאוד שרוזן יכול למות. עבר שבוע, עברו שבועיים של המתנה, אך במקום ידיעה על  מותו התברר שהרוזן עומד להקיף את ארמונו בחומה. העבודה החלה. הגן נותק מאזור המבנים. בתוך החומה נשארו רק הארמון והחצר. שער ברזל גדול הובא מוורשה והוצב במקומו בעזרת פועלים שהובאו מן העיר. העבודות נמשכו פחות מחודש ואחר כך שוב דמם הכל. אלא שעכשיו התרחק העם עוד יותר מחומת הלבנים האדומה שהקיפה את כל הארמון. לרגלי החומה נטעו גפן בר וקנוקנות ראשונות של הגפן החלו לטפס עליה.

הרבה דובר בכפרים ובאזור כולו על השינויים בארמון, אבל מכיוון שלא הגיעו משם ידיעות נוספות גוועו השיחות עם הזמן.

מעתה גם מנהל האחוזה לא נכנס עוד לארמון. פעם בשבוע היה גְזֶ'גוֹז הזקן מקבל ממנו את הדיווחים והחשבונות.

לפי השמועה גילה הרוזן סטפן בידי בנו מכתב מאחיו השנוא, הוא דודו של הבן. מי שהביא את המכתב היה מנהל האחוזה. משום כך, כך מספרים, הוקמה החומה ונאסרה על מנהל האחוזה הכניסה לארמון.

בארמון נשארו הרוזן הזקן, בנו ובתו, המשרת הנאמן גְזֶ'גוֹז והטבחית, שהיתה חירשת לגמרי, ומשום כך לא מסוכנת.

אבל כעבור חודשיים נפתח לפתע, באופן לא צפוי, שער הברזל של האחוזה והרוזן הצעיר יצא לבדו, רכוב על סוסו של מנהל האחוזה, ודהר אל תחנת הרכבת.

שוב פשטו שמועות. מפה לאוזן סיפרו, שהבן סירב להישבע בפני אביו שלא יעזוב את זַרוּץ' אחרי מותו של האב ושלא ישלים עם דודו לעולם.  הסירוב הכעיס את הרוזן הזקן והוא ציווה, כך אומרים, על הבן לעזוב מיד את הארמון ולא לחזור.

זרוצקי הצעיר נסע אל דודו. הדוד הזה ניסה פעמים אחדות להשלים עם אחיו. הוא כתב אליו מכתבים אחדים, אבל הם הוחזרו אליו מבלי שנפתחו. הוא אף שלח מכתב אל המשרת גְזֶ'גוֹז – ולא קיבל תשובה. לבסוף נסע לשם בעצמו – אבל לא פתחו לו את השער.

לאחר שלושה שבועות של ניסיונות שווא לא נותר אלא להשלים עם הרעיון שהרוזן הזקן, סטפן, חלה, בעקבות הזעזועים הקשים שעברו עליו, ברוחו והוא מנסה להביא, מתוך סבלו, אובדן על ילדיו.

לאור זאת החליט הדוד להציג את אחיינו בפני העולם, כמו שאומרים. הוא חשב שיהיה עליו להכינו לשם כך ולהשקיע בדבר עבודה רבה. וכמה הופתע, אפוא, כאשר התגלה לו שזרוצקי הצעיר הוא לא רק צעיר בעל השכלה רחבה, הדובר מספר שפות ובעל ידיעה רחבה בכל ענפי המדע, אלא גם אדם בעל דעות עצמאיות ומגובשות בתחומים שלא היה יכול להכירם כאשר חי מסוגר בארמון בזרוץ': התברר לו, שהצעיר מכיר היטב את הספרות החדשה ובקיא בחיי הרוח בוורשה ובעולם על כל פרטיהם ולו הקטנים ביותר.

ילדותו הלא רגילה ותקופת נעוריו של הרוזן הצעיר, כמו גם הידיעה שהוא עומד לרשת הון גדול אחרי מות דודו חשוך הילדים – הוסיפו לו לוויית-חן. הוא התקבל בעיר כ"מלך העונה". הכל התחרו על חברתו. הוא היה נערץ בעיני כל, הצביעו  עליו ברחוב. הדוד האפוטרופוס העשיר היה גאה בבן אחיו והוא עצמו זכה, הודות לכך, לכבוד ולתהילה. הוא לא הגביל את צעיר בשום דבר, הרשה לו לעשות ככל העולה על רוחו.

וזרוצקי הצעיר נפל מתוך תא בית סוהר שקט ומבודד, מההסתפקות במועט ואורח חיים כמעט ספרטני, לתוך חיים של שמחה ושעשועים. הוא השליך את עצמו לגמרי לתוך מערבולת החיים החדשים כשלרשותו עומדים בריאות איתנה, אינטליגנציה ואמצעים חומריים.

בפחות מחודש ימים ספג הצעיר את כל מה שסבב אותו, חיבר את כל מה שראה מסביבו עם מה שידע – ויצא מגדרו מרוב כוחות נעורים.

זרוצקי הצעיר רץ מאולם הריקודים, שם פיתו אותו חיוכים מקסימים וזרועות ערומות, לבית מלאכה של אומן, כדי להתבונן בעבודתו; מבית חרושת למוצרי מתכת מיהר למועדון; מן התיאטרון הלך לבקר בבית מחסה לעניים. הוא ביקר בכל המסעדות המפורסמות וגם בבתי חולים. הכל עניין אותו באותה מידה.

הוא היה בכל מקום; ראו אותו ברחובות פּוֹבִיסְלֶה[1] ובהצגה של טינגל-טנגל[2]. ראו אותו חוקר קופאי על יחסי המסחר של הבנק, או משוחח עם שליח על הכנסתו היומית, או מנחם ילד עני שאיבד עשירייה שאימו נתנה לו לקנות גריסים. הוא לא עשה כל זאת כדי לזכות בפרסום ובאהדה, אלא משום שרצה לשמוע ולראות הכל במו עיניו – לפעול, לעשות.  

אך נפשו התמימה, הרגישה, הלא היתה חסינה מזרמי הרעל באוויר העירונית. מכתביהן של נשים אלמוניות שהגיעו אליו במעטפות מבושמות, מבטים מפתים, רשתות שנפרשו כדי ללכוד את נעוריו ואת הונו, אווירת השפע שבה הקיף אותו הדוד, המצעים הרכים וריחות הבשמים, משקאות מתוקים, קלים כביכול, אבל כל כך מסוכנים כשהם מערפלים את המוח. התוצאה היתה שהחיים הטובים פגעו באופיו של הצעיר וגרמו לו נזק. 

התנהגותו נעשתה קיצונית, הפכפכה. מסוגל היה יום אחד לתרום סכום כסף נכבד לאגודת צדקה, לעזור לנגר לשלם את חובותיו ללווים בריבית קצוצה ו - להפסיד סכום גדול פי שלושה במשחק קלפים. 

דודו לא מנע ממנו דבר. הוא היה אדם מבוגר שבריאותו רופפת וסבל תמיד מהתקפי אסטמה. עתה התעורר פתאום לחיים בזכות נעוריו של אחיינו שגרמו לו הנאה רבה. מה חשב לעצמו הרוזן זרוצקי הזקן כאשר הגיעו אליו ידיעות אלה ואחרות על חיי בנו באמצעות כתבי העת? 

בכל זאת קרה מקרה שכפה עליו הדוד להטיל איסור. זרוצקי הצעיר התאהב בנערה שפגש באיזו עליית גג בשעת אחת מיציאות השוטטות שלו והחליט לשאתה לאישה. לשווא הסביר לו הדוד וניסה לשכנעו שלא יהיה זה מעשה נכון ושאסור לו לעשות זאת. הדוד נאלץ לנקוט את האמצעי האחרון: לקחת עמו את הצעיר הפזיז לחוץ לארץ. וכך אמנם גם עשה. 

ושוב עוררו פלאי הטבע, יחד עם כשרון ועמל אנושיים, את התפעלותו של זרוצקי הצעיר. דודו נדהם למראה בן אחיו הצעיר, כאשר בקרו בתערוכת תמונות, שידע אילו יצירות מופת אמורות להימצא שם. וכאשר ביקרו במקדש עתיק סיפר לו הצעיר את תולדותיו. הדוד הבין, שאחיו היה מורה מעולה, מחנך אמיתי, שלא בזבז זמן והעניק לילדיו השכלה רחבה בדממת הבדידות. 

הידיעה על מותו של הרוזן הזקן הגיעה אליהם כשהיו ברומא. הבשורה המרה הכתה בבן כמו ברק. האם התייסר בייסורי מצפון? האם אהב את אביו הזקן והתמהוני? האם התרגל לרעיון שהישיש השבור, רם המעלה והדור הפנים – המלומד – ובעל החלומות – התחייב לחיות לנצח? הוא נתקף ייאוש, אמנם חרישי וסגור בליבו, אך פורץ כל גבול. לילה שלם ישב ולפניו העיתון הגורלי שבישר את הבשורה הקשה, ראשו שעון על ידיו ועיניו בוהות באותיות השחורות של מודעת האבל. 

הכתבה על אביו היתה קצרה ומאופקת. נוספה לה הערה שהודעת הפטירה איחרה בשבוע, דבר שהוסבר באורח חייו המבודד של הרוזן. 

זרוצקי הצעיר הבין שאיחר את מועד ההלוויה. 

ואמנם, כאשר הגיע עם דודו לזרוץ', לא נותר לו אלא לגשת לבית הקברות ולפקוד את הקבר הטרי.  

גְז'גוֹז' לקח אותו לשם בכרכרה הפשוטה שבה נהג להביא כל יום את העיתונים. אמרו, שדבר מות הרוזן נודע לתושבי האזור רק ביום ההלוויה. 

לא היה כל צורך להזמין ארון מתים מאחר שהרוזן ישן בארון[3] מזה שנים רבות... 

לאחר מכן הם התדפקו על שער הברזל של הארמון, אבל איש לא פתח להם את הדלת. הם חזרו על כך פעמים אחדות, אך כל תשובה לא באה. זרוצקי הצעיר כתב מכתב אל אחותו והתחנן לפניה שתצא מתוך הבית הקבר, שלא תישמע להשבעות החולניות של הנפטר ולא תקיים אותן. דבר אל עזר. התשובה היתה קצרה וברורה:  

"אני נשארת נאמנה לזכרו של אבא. אתה לך בדרכך. אִירֶנָה".  

והם עזבו את המקום.  

ושוב לא התרחש דבר שהיה יכול לספק נושא לשיחות האיכרים והשכנים. החומה האדומה התכסתה בגפן בר ובפנים שררה דומייה עמוקה, בלחש, מפה לאוזן, סיפרו שהרוזן הזקן היה יוצא בלילות מקברו וניצב לשמור בשער. רבים טענו שראו אותו שם. 

בכל יום כשני היה גז'גוז' נוסע בכרכרה לדואר כדי לקבל את הדוחות ואת החשבונות ממנהל האחוזה. זה היה כל מה שהתרחש  באחוזה. האימהות נהגו להפחיד את ילדיהן בהזכירן את חומת האחוזה. הרועים נמנעו מלעלות עם עדריהם על האחו הסמוך לגן הארמון.

זרוצקי הצעיר נסע שוב לחוץ–לארץ, אבל הפעם לא ביקש לקחת חלק בחיי החברה. הוא מצא לעצמו מקום מגורים במקום יישוב נאה על שפת הים והוא ודודו התיישבו שם. 

אחרי מות אביו השתנה הרוזן זרוצקי הצעיר לבל הכר. לאחר שחלף ההלם הראשון היתה נסיגה. העבודה הבלתי פוסקת באווירת הדממה של  הילדות, חיי הפשטות, ואחר כך ההמולה הפתאומית, מערבולת החיים הקדחתניים מיד אחרי דממת המוות, מבול רשמים אחרי חד-גוניות מתמשכת – לא יכלו שלא להשפיע על האיש הצעיר ולא לפגוע בעצביו.  

עכשיו נרגע מעט וחיפש שלווה.אבל דווקא  עכשיו קרה דבר מוזר, בלתי צפוי: זַרוּצְקִי הצעיר התאהב באשתו היפהפייה של אציל הונגרי. 

האהבה התלקחה כבר בפגישתם הראשונה, ובשיחה ארוכה שבאה מיד אחריה. וזאת יש לדעת: הרוזן הצעיר היה מוקד של התעניינות רבה, שכן גם לכאן הגיעו השמועות על אביו המתבודד ועליו. אפשר שאשתו של האציל באמת התעניינה בו, או אולי רק חיפשה בידור בהעדר בעלה, או אולי רק רצתה להרשים את הגבירות מכרותיה שהנה עלה בידה להיות הראשונה ששלפה את הרוזן ממחבואו, שם ביקש להישאר אחרי מות אביו.

על כל פנים האיש הצעיר התאהב בה מאוד. היתה זו אהבה עזה, אהבתו  של אדם שרגש זה היה זר לו עד כה. אי אפשר להביא בחשבון אותם רגעי אהבה קצרים עם אותה נערה פשוטה בעליית הגג. בפעם הראשונה הופיעה לפניו אישה שופעת קסם לא ארצי, אישה-מפתה.

זרוצקי לא סיגל לעצמו את מתת הכזב הנרכשת ברגיל תוך כדי קיום יחסי גומלין עם בני אדם אחרים. הוא לא ידע להסתיר את רגשותיו. הוא התאהב בה ולכן דבק בה, ביקר עמה בתיאטרון, בקונצרטים ובנשפים. המפתה המקסימה לימדה אותו לרקוד בסלון המפואר שלה, תוך פרצי צחוק עליזים. והתלמיד היה מוכשר באופן יוצאן מן הכלל.  

זרוצקי לא הבין שעליו להסתיר את אהבתו לאישה הנשואה. היא התענגה: ניצחונה שעשע אותה עד מאוד. 

גם הפעם ניסה דודו להחניק את רגשי אחיינו, אך כאשר הבין מה התרחש כבר היה מאוחר מדי.  

בינתיים נודע הסיפור ברבים והופיע בעלה של ההונגריה היפהפייה. 

זרוצקי היה תמים כמו תינוק, ההונגרי היה צבוע ומחושב. זרוצקי לחץ בלבביות כנה את יד בעלה של האישה הנערצת עליו. 

האציל השיב בלחיצת יד, אך היה מוכן לכל מעשה נבלה. 

הם קבעו להיפגש במועדון למשחק קלפים. ההונגרי הפסיד פעם אחר פעם. הוא היה חיוור וחסר מנוחה. זרוצקי, שניחן ברגישותם של אנשים עצבניים, חש בסכנה המתקרבת. הוא חש עצוב וחסר מנוחה. 

לבסוף החליט זרוצקי לדבר ישירות עם יריבו.

השניים התרחקו מעט מקבוצת המשחקים והתיישבו ליד שולחן קטן בצל עצי דקל. לאחר שלגם זרוצקי כמה גביעי שמפניה, אזר אומץ ופתח ראשון בדברים. 

• אתה יודע, אדוני, שהתאהבתי באשתך.
• אני יודע. אבל מדוע אתה אומר לי זאת? – שאל ההונגרי באדישות.
• מפני שגם אשתך אוהבת אותי.
• זאת לא ידעתי. עיניו של ההונגרי הבריקו. הוא השתדל לשמור על שלוות רוחו. – האם אתה בטוח בכך, אדוני?
• כן, אני בטוח.
• האם היא אמרה לך דברים מפורשים?
• לא, אך חשים בדברים כאלה.
• אתה עדיין אינך מכיר מספיק את טבע הנשים, אדוני, כדי לקבוע זאת – קרא ההונגרי בקול רם למדי.
• אדוני, אתה מדבר בצורה מוזרה מאוד.
• אני חושב שאתה הוא המדבר בצורה מזורה.
• מדוע?
• אתה מספר לבעל שיש לך רומן עם אשתו.
• סליחה, אני לא מנהל רומן.
• אלא מה?
• אנחנו מאוהבים.
• אני חוזר ושואל אותך עוד פעם אחת: איך אתה יודע שאשתי אוהבת אותך?
• היא נשקה לי על השפתיים.
• זה עדיין לא מוכיח שום דבר – אמר ההונגרי בחיוך.
• מה זאת אומרת, אתה מתבדח?
• אתה מגוחך.
• בסדר: אם תשתכנע שהיא אוהבת אותי, האם תסכים אדוני ש...
• למסור אותה לרשותך?
• נו כן...
• ואם גם אני אוהב אותה?
• לא, אתה לא אוהב אותה.
• די לפטפוטים האלה – הפסיק אותו ההונגרי. - בוא נחזור לשחק. 

ההונגרי צחק, התבדח. כאשר הגיע תורו של זרוצקי לחלק את הקלפים השתתק ההונגרי ופתאום אחז בזרועו של זרוצקי וקרא: 

• אדוני, אתה רמאי! 

יום הדו קרב נקבע למחרת בבוקר, כדי שאיש לא יספיק להתערב ולהפריע. נבחרו עדים, נבחר נשק ונקבעו התנאים. תחילה חרבות, לא יותר מחמש דקות. אחר כך נשק חם. השמועה אמרה ששני היריבים בקיאים בשימוש בנשק. 

הרוזן הצעיר לא עצם עין כל הלילה. שנתו לא נדדה בגלל פחד, אלא בשל המחשבות שהתרוצצו במוחו ועינו אותו: על אביו ואחותו, על ורשה ההומייה, על גלריות לאומנות, על שער הברזל של זַרוּץ', על מלונות פאר ועליה, האהובה המופלאה, ועליו – האציל ההונגרי, בעלה, וגם על העלבון הזה, ההאשמה הנבזית. 

הרוזן הצעיר הגיע למקום שנקבע לדו קרב כשהוא חיוור וחולה. 

כלאחר יד אחז בחרב וכלאחר יד הדף את התקפותיו הזועמות של ההונגרי בלי לזוז ממקומו. נראה בעליל שאינו תוקף, שכמעט אינו מתגונן ושהוא רק מגיב בתנועות מכניות בעוד מחשבותיו עסוקות במשהו אחר. ניכר היה שהוא חוזר על תנועות ופניות מתורגלות היטב (אביו היה מן הסתם מורה מעולה והיטיב ללמדו). ההונגרי נתקף חמת זעם. זרוצקי התחיל להשתעמם. תנועות ידו הלכו והצטמצמו. העדים לא זכרו דו קרב דומה לזה. נדמה היה, שזרוצקי עומד לשמוט בכל רגע את נשקו. 

לסיים! נשמעה הפקודה. 

ההונגרי הניף אחרון את חרבו. בפעם האחרונה נשמע שקשוק להבי הברזל. 

הרוזן התנודד על רגליו ונפל פתאום. 

הוא פצוע? 

לא, רק התעלף. 

הרוזן הוסע לבית המלון. הוזעק רופא. הדוד לא חסך כל מאמץ כדי להציל את כבוד חביבו. 

הצעיר שכב זמן רב חולה מאוד. פקדו אותו חלומות בלהות ורוחות רפאים הטרידו אותו. הוא ניסה לקום ממיטתו, דיבר בקול רם, קרא והתחנן אל אביו, ביקש ממנו מחילה או קרא לאיזו נערה שנטש ללא רחמים, או נישק בדמיונו את שפתיה של ההונגרייה היפהפייה. שוב ושוב ניסה להתרומם כשהוא מניע את זרועותיו כמו בשעת דו קרב. 

כעבור שבועות אחדים חלפה הקדחת והוא התנער מתעתועי הדמיון, אך מבטו היה עמום והביע חוסר ביטחון. 

העיתונים הפיצו את הידיעה שהרוזן זרוצקי הצעיר, גיבורו של הסיפור הרומנטי שכל כך העסיק את העולם – יצא מדעתו. 

האם היה זה טירוף? קשה לומר. בכל אופן זה היה מצב מיוחד. לרגעים נתקף הרוזן בחמת זעם, שבר, ריסק, צעק, אך היה מודע לגמרי למעשיו ולמילים שיצאו מפיו. ושוב היה שקוע במצב של קיפאון ועצב ללא גבול.
לא הייתי צריך לעזוב את הקבר שלי, אמר. רק מתוך החומות אדם מסוגל להתבונן בתבונה הטרגיקומדיה הזאת, הנקראת חיים. לקחת חלק בהצגה הזולה הזאת. להשקיע בה את הלב – לא כדאי. 

לעיתים היה נתקף בולמוס של פעילות:  

אסור לפרוש מן החיים. אסור להפוך לפארסה את סבלם ואת דמעותיהם של בני האדם. צריך לצאת אל בין האנשים, לסבול ולעבוד, לסבול ולמחות את הדמעות.  

במצבים כאלה היה לוקח חופן מטבעות כסף, יוצא בלוויית רופאו העירה ומחלק נדבות.  

ושוב היה שוקע באדישות. 

לא, נדבות, זהב – זו איננה עשייה. מי שמבין כך אתת חובותיו, אינו מבין שום דבר. צריך למסור מיד את כל הרכוש ואחר כך לעמול בעוני כדי להרוויח לפרוסת לחם, ואז לעשות מעשים טובים. 

ומעבר לכל הרגשות האלה גברו געגועיו אל אחותו. 

דודי, אתה מוכרח להשלים ביני ובין אִירֶנָה. אני מוכרח לראות אותה, אחרת אצא מדעתי. הרי עשרים שנה היינו חבויים באותו קבר, ואני לא יכול, לא יכול שלא לראות אותה עוד פעם.

בתקופת מחלתו הכיר זרוצקי רופא צעיר – פולני. נפשו של הרוזן  נקשרה בנפש הרופא הצעיר והוא הציל מפיו הבטחה שלא ייפרדו.  

בזמן שחזר זרוצקי הצעיר לאיתנו, לקה דודו הזקן בהתקף שלישי של מחלת הנפילה וכעבור שעות אחדות נפטר, משאיר לאחיינו הון עתק.  

שוב נתקף הרוזן הצעיר בחרדות הישנות. ידידו הרופא לא עזב אותו לרגע. 

לכל מקום שאני פונה רק קברים, קברים, קברים! – צעק הרוזן כשהוא רועד מפחד. – לא פלא, הרי

גדלתי בקבר ואני נושא בתוכי מוות, מגיפה. הירגו אותי, שירפו אותו ואת אפרי קיברו עמוק כדי שלא יפיץ את המגיפה.

ברגעי עצב היה לוחש חסר אונים: 

אני רוצה לראות את אחותי, אני מתגעגע. 

ושוב זועזע עד למעמקים העולם הקטן של זרוץ'. 

המטורף הצעיר עומד לחזור – פשטה השמועה, תחילה בין האיכרים, אחר כך באזור כולו. – הרוזנת הסכימה לקבלו. השמועה אמרה שאביה הופיע בחלומה ואמר לה שתבונתו של הצעיר תשוב אליו אם ישוב להתגורר בזרוץ'. בכל שמועה, תהייה מגוחכת כאשר תהייה, טמון תמיד גרעין של אמת. ואמנם, הרוזן ורופאו הופיעו לפני שערי הארמון בעגלה ששכרו מאחד האיכרים. אחרי שירדו הצליף האיכר הצעיר בסוסים ונמלט משם כל עוד נפשו בו. הוא סיפר אחר כך שחש קור מוזר, וגם ראה את צלו של הזקן, למרות שהכל קרה לאורו של בוקר יום בהיר, והרי הנפטר היה יוצא מקברו אך ורק בלילה. כנראה יצא לפגוש את בנו.

ושוב השתררה דממה בארמון והכל נמנעו ביתר שאת מלהתקרב אל חומת הלבנים המכוסה בגפן בר. פעם אחת תעתה פרה והתקרבה לשם ואחר כך נתנה חלב מהול בדם. פעם אחרת שמעה אישה אחת גניחות עולות מן הארמון. הנכון שהפרה היתה חולה כבר מזמן והאישה ששמעה את הגניחות היתה שתיינית מועדת וביקשה "להעמיד" לה כוסית אחר כוסית עד שסיפרה את הכל בדיוק. וכאשר סברו הכל ששוב אין לה מה לספר, הוסיפה בכל פעם: 

אם תעמידו לי עוד האראק[4] אחד, אספר לכם את הדבר הכי מעניין. 

ולמרות שהאנשים כאילו לא האמינו לדברי השתיינית, "העמידו" לה עוד "האראק". 

הזמן חלף. יום אחד יצאו הרוזן הצעיר בלוויית רופאו וגְזֶ'גוֹז' ונסעו. כעבור ימים אחדים חזר הרופא עם פועלים מוורשה. הפועלים התעסקו כמה ימים ליד השער, ולא באו אפילו פעם אחת לכפר. אחר כך נסעו עם הרופא ("או מי יודע מי הוא", כמו שנאמר בכפר) חזרה לתחנת הרכבת. 

הרופא חזר לארמון וכעבור שלושה ימים הגיעו לזרוץ' הרוזן עם גז'גוז' והביאו עמם שני ילדים. הידיעה בתוך עולמה של זרוץ' כרעם ביום בהיר.

 מי הם הילדים האלה? מאין? כיצד? מה יעשו בהם? 

למרות שאַנְטֶק ומַנְיָה לא ידעו דבר על מקום מגוריהם החדש ועל האפוטרופסים שלהם, הלמו ליבותיהם בחוזקה כאשר עברו את דלת האלון הכבדה ונכנסו לפרוזדור האפל.

_________________________________________________________

 [1] ראו הערה 8 

 [3] הכוונה לארון מתים. מנהג שביטא דבקות דתית והיה נהוג בפולין הישנה.  

 [4] (בפולנית Harak) – שיבוש עממי בפולן לשם משקה חריף, עראק (מערבית).