פרק ראשון: קונה הילדים

ילדי רחוב
פרק א'

יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 11-23
תרגם: אורי אורלב

קונה הילדים

ביום סתיו נאה נע המון בני אדם בשדרות אוֹיָזְדוֹבְסְקיָה בוורשה. תושבי העיר יצאו ליהנות מן החום, מן השמש ומן האוויר הצח. הרי בעוד זמן לא רב ייאלצו הסתתר בכלובי דירותיהם, בין החומות, ולהמתין חצי שנה שלמה עד שיצוצו אבני הרחוב מתוך השלג המזוהם, ופקעות אביב ראשונות יופיעו על עצי העיר העלובים.

במרכז הכביש התגלגלו מרכבות, עגלות וכרכרות נוסעים, מי מהן מתנהלת לאטה ומי מהר יותר, חלפו זו על פני זו והצטלבו בדרכן. בכלי הרכב ישבו גברות בשמלות משי ומקושטות בתחרה, לראשיהן מגבעות עטויות בשפע של נוצות יקרות, ואדונים בחליפות אופנתיות, אוחזים בידיהם מקלות טיול דקיקים בעלי ידיות כסף. כאן חלפה ווֹלַנְט[1] קלת תנועה של הרוזן וִיצֶק, שם לַנְדוֹ[2] כבדה של איש הכספים טוֹטֶנְגֶלְד, ולעומתן קַבּרִיוֹלֶה[3] קליל של זִיוּטָה המפורסמת, ידידתו של הרוזן זְדְזִישׁ. בכרכרות נוסעים הרתומות לזוג סוסים ישבו אדונים צעירים ורגליהם מכוסות בהידור בשמיכות עשויות בדוגמת עורות נמר. לעומת זאת, בכרכרות רתומות לסוס יחיד נסעו בורגנים שלווים שהתבדרו בנסיעה בחברת נשותיהם וילדיהם הרבים. על המדרכות התפתל נהר של הולכי רגל, שורה ארוכה עד אין קץ. 

בין השמלות היקרות של הגברות והמעילים הכהים של האדונים התרוצצו ילדים רבים כשהם מטרידים ומשדלים את העוברים ושבים לקנות זרי פרחים. פרחיהם היו חיוורים ועצובים כמו פניהם החיוורים של מוכריהם.

•  קנה פרחים אדוני.

• קנה, אדוני, זר לגברת.

• לא צריך.

• מה לא צריך? גברת כל כך יפה?

• לא צריך, אני אומר עוד פעם אחת.

• אדוני, אבל לארוסה שלך, או! אתה רואה, היא מחייכת.

• היא בכלל לא ארוסה שלי, אלא אשתי.

• אדוני, אני צריך להרוויח ללחם. אדוני, אמא חולה בבית.

 ולידו המושטת של הילד נופל מטבע נחושת והפרח עובר לידי חברתו של הצעיר הנדיב. 

• כמה נתן?

• עשירייה.

• ממש הרבה...

• אין לו, מסכן. הוא כבר גמור.

• בטח...

• אוי, תראה, זה יקנה. – אדוני, תקנה בבקשה פרחים לארוסה היפה שלך. אדוני, אבא חולה, נפל מן הסולם.

• מה עושה אבא שלך?

• בנאי, גבירתי. אמא בבית חולים, אני צריך להרוויח ללחם

בתוך ההמון שוטט גבר שלא הסיר את מבטו מחבורת הקבצנים וממעשיהם. הוא התהלך לבדו, צווארון מעילו מורם, ומקל טיול דק בידו. מבע למשקפיו בחנו את הילדים זוג עיניים משונות במבט חודר. לפעמים ניצת בהן מעין זיק עוין של זעם. לפעמים נהפך לברק להבה ושוב שכך וחזר להתבונן בילדים במבט חודר, חוקר וקר. 

• מַנְיָה, מַנְיָה, נו בואי הנה! 

מבטו של האיש נח על מַנְיָה ועל חברה. 

הילדה היתה אולי בת עשר, למרות שהיתה קטנה מאוד ורזה, מפעי שעל פניה היה נסוך צל של בגרות שהיא אופיינית לגיל מבוגר יותר. היא לבשה שמלה בלויה, קרועה ומוכתמת, בעלת צבע לא מוגדר, סינר שחור קרוע, ונעלה נעליים עקומות ומלפנים נראה מעליהן גרביה הקרועים, אך מאחור ומן הצדדים כוסו קרסוליה בשולי שמלתה. זרי פרחים היו שרויים במים בצלחת. מעיניה המתרוצצות, הגדולות והשחורות, נשקפה רצינות שהתפתחה טרם זמנה, מעין סקרנות חולנית וזעם אילם. 

• מה אתה צורח?

• הנה האדון הזה כאן!

• אה, הוא כאן? אני רואה, אני רואה. 

היא מיהרה אל אדון חבוש צילינדר נוצץ ונועל נעליים צהובות. 

• בוקר טוב, אדוני.

• אוּהַ, כבר מצאת אותי. ומה את רוצה?

• קנה, אדוני, פרח לגברת.

• אבל אין לי כסף.

• אה, יש לך.

• איך את יודעת שיש לי?

• מפני שאתה עשיר, אדון.

• ומה ההיכרות הזאת? – שאלה גברת חובשת מגבעת רחבה עם נוצות, שנשענה על זרועו.

• זאת ספקית הפרחים הקבועה שלי.

הגברת חייכה חיוך של ביטול. 

• את מקנאה בה? – שאל הראשון.

הגברת מדדה אותו במבט של בוז 

• באמת שיש לך רעיונות...

• נו, מַנְיָה, תתני לי פרחים בהקפה?

• למה לא?

• את רוצה ורד? – שאל את חברתו.

• תודה – השיבה באי רצון, בנימה נרגזת.

האדון נתן למניה מטבע כסף ולא לקח את הזר. 

• פעם אחרת – אמר תוך מחוות יד של אדם רם מעלה.

• תודה לך.

• כמה נתן, אה?

• נתן ארבעים.

• תני לי עשירייה.

• מעניין למה?

• אני קראתי לך.

• הייתי רואה אותו בעצמי.

• לא תני? את כבר תראי, תצטערי.

• קח, קח ותיחנק.

• אל תתעצבני כל כך. 

הוא לקח את העשירייה, קלט מן האוויר בדל סיגריה שהשליך אחד העוברים ושאף מתוכו. 

• אַנְטֶק! – קראה מניה פתאום.

• מה את רוצה?

• תראה, ההוא שוב מסתובב כאן.

אנטק השליך את הסיגריה ומדד את יריבו במבט מאיים. 

• תתחפף מכאן! זה המקום שלנו.

• קנית אותו?

• ואם קניתי מה זה עניינך? עוף לי מהעיניים, אני אומר לך, לפני שאתעצבן.

הנער מדד את אנטק במבטו מלמטה למעלה. 

• אני מפחד ממך, אתה חושב?

• אני בטוח.

ואַנטק פסע לאטו אל הנער, מתקרב מן הצד. 

• תסתלק?

• לא אסתלק!

אנטק דחף אותו בצד, במרפק. המכה היתה חזקה, כובעו של הנער נפל לארץ. 

• חכה, חכה, אני אראה לך.אבל לאנטק

היתה כבר עדיפות של מהלך מוצלח ראשון. בתנועה זריזה הרים את הכובע, תקע אותו על ראש יריבו עד שהגיע לאו ואמר כשהוא הודף אותו לפניו: 

• זוז, לך אל מאיפה שבאת.

המאבק לא היה שקול. אנטק היה יותר חזק. 

• חכה, חכה, שאבוא עם וִיצֶק נדבר. עוד היום.

• אוי! אוי! אני מפחד מִוִיצָק כמו ממך.

• עוד נראה.

• בסדר...

• כלב נובח לא נושך

אנטק זינק על יריבו באגרופים קפוצים.

• נראה, תגיד רק עוד מילה...

• אגיד.

נשמע הד של מהלומה. מניה ניגשה אל המתכתשים. 

• אנטק, תפסיק כבר – ביקשה.

• תסתלקי! – אמר אנטק נרגז.

• תראו תראו איך פוחדת עליו. ארוסה שלך! – לגלג היריב המובס. אנטק רדף אחריו, אך הנער הצליח להימלט.

במרכז השדרה נעו מרכבות, כרכרות, על המדרכות המשיך לנוע המון הולכי רגל. התלבושות המפוארות יצרו מראה של שטיח צבעוני, עשוי מאריגים רבי ערך. 

• בבקשה, אדון נכבד, קנה זר פרחים. בבית אמא חולה, אבא, שישה ילדים קטנים.

הגבר עם הצווארון המורם, מרכיב משקפיים כהים, ישב על ספסל והתבונן במהלך המאבק בשלווה ובסקרנות. אנטק השגיח בו והתקרב אליו בחיוך. 

• בבקשה, אדון נכבד, קנה בבקשה זר.

• כמה זה עולה?

• כמה שתיתן, אדוני.

• ומה אני אעשה עם הפרחים?

• תיתן אותם במתנה לגברת יפה. קנה בבקשה, אני רוצה להרוויח לקנות לחם ותרופה לאבא. אמא שלחה אותי.

• אתה אמר את האמת או משקר? – הזר שיקע את מבטו עמוק בעיניו של אנטק.

• אמת, אדוני – השיב הנער, מישיר את מבטו.

• שמע, אם תגיד לי את כל האמת, אתן לך רובל.

• אני אומר את האמת, אדוני.

אנטק עמד בעמידה כנועה ועיניו הכחולות בחנו בסקרנות את האיש.

• יש לך הורים?

• אמא חולה, אדוני, אבא מת

• מתי?

• לפני חודש, אדון
  לפני רגע אמרת שאביך חולה.

• אבי החורג, אדוני 

• אם כן אמא כבר הספיקה להתחתן?

• ומה יכלה לעשות? נשארנו שבעה, לא היתה מסתדרת!

• אבא בבית חולים?

• כן, אדוני.

• למה אתה מקבץ לתרופה? בבית החולים נותנים תרופות בחינם.

• בשביל אחותי, אדוני.

• אמרת שאתה צריך לקנות תרופה לאביך.

• לא, אדוני, בשביל אחותי. אבא בבית חולים.

• באיזה בית חולים?

• בבית חולים "ישו התינוק".[4]

• מניה היא אחותך?

• איזה מניה?

• זאת שמוכרת פרחים  

• לא, היא לא אחותי.

• אז מי היא?

• ההורים שלה... היא... אנחנו גרים באותו בניין. 

• ומה עושה אבא שלה?

• אין לה אבא.

• ויש לה אמא?

• יש לה או אין לה.

• מה זאת אומרת?

• אה, אמא שלה שתיינית, ימים שלמים לא בבית. וחולה.

• אתה אומר את האמת?

• למה שאשקר? 

• ואיפה אתה גר?

• בסוֹלְץ.

• איזה מספר?

• חמש עשרה.

• אבוא אליכם מחר.

• אבל אני, אדוני, צריך ללכת לקנות תרופה.

• אז בוא אתי, תביא אותי עכשיו.

• אה, עכשיו אני לא יכול.

• שיקרת?

• נו שיקרתי.

• ולא תגיד את האמת?

• לא. 

• למה?

• ככה.

אַנְטֶק התרחק ממנו בכעס.

•  מה דיברת איתו? – שאלה מניה.

• אה, בילבל לי את המוח.

• אבל מה אמר?

• שאל עלי ועלייך.

• מה הוא רצה?

• השד יודע אותו. בואי נלך מכאן, עוד ייטפל אלינו.

 ירד הערב. השדרה הלכה והתרוקנה. המשפחות עם הילדים חזרו יחד לבתיהם, כלי הרכב נעלמו. קרירות הערב הסתווי הבריחה את אחרוני המטיילים. השמים כוסו עננים ורוח חזקה החלה לנשב. עלים נשרו מן העצים ונפלו ברשרוש עמום על האדמה.

תוקפנותם שלמוכרי הפרחים הקטנים, הרועדים מקור, הלכה וגברה. לפעמים הסתמנה דמותו של שוטר על רקע ערפילי הערב, ואז, עם הינתן אות אזהרה, היו הילדים מסתתרים מאחורי העצים, או עוברים לצדו השני של הרחוב.

 לבסוף השתררה דממה.

 אנטק התרחק משם יחד עם מניה, קר היה להם בערפל הערב הסתווי. הקור הציק במיוחד לנער, שלבש מכנסיים קרועים ואיזו חולצה שחוקה מעל כותנתו.

• חכי, אקנה סיגריות. 

אנטק נכנס לחנות וקנה סיגריות אחדות, נקנקייה בשביל מניה ושוקולד עטוף בנייר כסף.

• קחי לך. הדליק סיגרייה לעצמו.

• כמה  יש לך? - שאל

• חסרות לי שמונה קופייקות.

• קחי, מה עעשה אתך. מי יודע איזה מן מצב רוח יהיה לו היום.

• תודה, וכמה יש לך?

• אני תמיד ארוויח את שלי. אם לא היה נדבק אלי התרח הזקן, היה לי כבר רובל לעצמי.

• אתה תמיד מסתדר איכשהו.

• עניין גדול. אם אני הייתי ילדה, הייתי מרוויח עוד יותר.

• בטח, יותר טוב להיות ילד.

• מה את כבר יודעת... למה את אף פעם לא מנשקת להם את היד?

• אני לא רוצה ולא אנשק.

• הו הו, את קשוחה. זה לא הולך ככה בעסקים. 

• הם רצו לכיוון נהר הוויסלה.

אילו הציצו מניה ואנטק לאחוריהם היו מבחינים באיש עם הצווארון המורם, המרכיב משקפים כהים, עוקב אחריהם. הוא עקב אחרי הזוג גל הערב, המתין עד שיצא אנטק מן החנות ועכשיו המשיך ללוותם לעבר הוויסלה. הוא משך את המגבעת נמוך יותר על מצחו, לעמים עצר לרגע, נסוג צעדים אחדים ושוב הלך בעקבות הילדים. בידו הימנית החזיק חפץ מבריק.

•  תגיד, אנטק – שאלה פתאום מניה – אתה לא פוחד מוִיצֶק?

• מה יש לי לפחד?

• ואם הוא יכה אותך; הוא יותר חזק ממך ויכול גם להביא אחרים.

• אני כבר אסתדר. כבר ראיתי גיבורים כאלה.

הבתים כאן היו נמוכים יותר, גדרות הפרידו בין מבנים מבודדים. ריצוף אבני הכביש הלך והתעקם ופנסי הרחוב חדרו פחות ופחות מבעד לחשיכה.

בקרן הרחוב הופיעו שני נערים.

• אנטק, תראה! קראה הילדה בחרדה נאחזת בזרועו.

• עזבי, טיפשה.

• בוא נברח.

• אני יכול לברוח, אבל את?

• אז קח את הכסף שלי ורוץ.

• את מטומטמת.

דמויותיהם האפלות של הנערים הלכו והתקרבו בחשיכה.

•  ערב טוב – קרא בלגלוג ויצק בן הארבע עשרה.

בידו של אנטק נצנץ חפץ קטן.

•  רק תתקרבו.

• הו הו! אני לא פוחד מהסכין שלך.

• את זה אנחנו נראה.

• בסכין אתה מאיים עלי?

• בסכין.

• אה, תיכף תזרוק אותו.

• אנטק! קראה מניה.

• לא אזרוק. תשתקי.

• אתה תזרוק.

וַלֶק השליך אבן ביריבו. אנטק קפץ הצידה, זינק עליו במהירות הבזק והפיל אותו ארצה. הנער השני התנפל עליו מאחור, אבל מניה תפסה אוו באוזן ומשכה בכל כוחה.

•  תעזבי אותי.

מרחוק נשמעו צעדים מתקרבים.

 הצילו! – קרא ולק. אמנם היה יותר חזק מאנטק, אך לא היה זריז כמוהו. הנער התרומם. השליך את הסכין אל מעבר לגדר והחל לברוח.  באותו רגע הופיע שוטר. בשתי קפיצות השיג את מניה ותפס אותה.

•  מה את עושה כאן?

• הולכת הביתה.

• הביתה? ואולי תבואי אתי לתחנת המשטרה?

• אדוני השוטר, על מה?

• ולמה צעקת?

• מפני שהילד רצה לקחת ממני את הכסף. הוא כאן, מאחורי הגדר.

מאחורי הגדר נשמע רעש ברור של צעדים, ובאותו רגע פרצו שם כלבים בנביחות ונשמעו קולות היאבקות בין הנערים לבינם. השוטר קפץ מעל הגדר. מניה ברחה כל עוד רוחה בה.

אם היה מישהו מבחין בדמות שחמקה מתוך שקע שבין קיר הבית לגדר ורץ אחרי מניה, הוא היה יכול לשער, במידה רבה של צדק, שזהו האשם האמיתי לקטטה הלילית הזאת. 

מניה רצה במהירות. טיפות זיעה ניגרו ממצחה. בלבה התעוררה חרדה גדולה מתחנת המשטרה, מקום שהיה ידוע לה רק משמועות. כמה פעמים כמעט הגיעה לשם, אבל הצליחה להינצל בעזרת תחנונים ודמעות, או שברחה בדרך. כאילו המקום הזה, תחנת המשטרה, רודף ואתה, כמו רוח רפאים, בהקיץ ובחלומות בלהה.

בקרן רחובות מצטלבים, בבית עץ קטן, היה בית מרזח. חלונותיו מצד הרחוב היו מכוסים. הלאה משם נמשכה רק שורה של גדרת ומרחוק נצנצו מי הוויסלה. מניה רצה לתוך המסבאה; חלפה במהירות על פני החדרים הראשונים, פתחה דלת שהובילה לפרוזדור ארוך, שבקצהו היו מדרגות.

• הגעת סוף סוף? – שאל אנטק מלמעלה.

 באותו רגע נפתחה דלת ופס אור בהיר פיזר לרגע את החשיכה.

•  מי זה? – שאלה מניה בדאגה.

לא באה כל תשובה.

•  האם זה אתה, שְׁמוּל?

•  דממה.

מניה עלתה בריצה במדרגות, שומעת צעדים מהססים מאחוריה בחשיכה.

 מי שם? – חזרה ושאלה, אך מכיוון שלא באה כל תשובה רצה יחד עם אנטק פנימה, לעליית הגג, ונעלה את הדלת מאחוריה.

• מה הרעש הזה? – נשמע קול חד של גבר מבפנים – אתה לא יכולים להיכנס בשקט?

• מפני ש... יש שם מישהו.

• איזה מישהו?

• יש שם מישהו; שמעתי, ראיתי איך נכנס.

• חסר לך שאת משקרת, הבנת?

• גם אני ראיתי – הוסיף אנטק.

• רק אחד?

• נדמה לי שרק אחד.

אפשר היה לשמוע חריקת דלת נפתחת ובפתח עמד גבר אוחז מנורה בידו.

 מי שם?

• אני – השיב הזר בעל המשקפים, במעיל עם הצוארון המורם.

• מה אתה רוצה?

• אני רוצה להיכנס.

• באיזו רשות?

• אני רוצה להציע לך עסק.

• אני לא עושה עסקים בלילה.והגבר, שאחז את המנורה בידו השמאלית, החל לנוע אט אט לעבר הזר. פתאום נעצר, כשהבחין בקנה אקדח מכוון לעבור.

עמד רגע נרעד לנוכח הסכנה והסתכל בחרדה בעיניים הנעוצות בו, כמו שני סכינים, מאחורי זגוגיות המשקפיים.

 מי אתה, אדוני? – גמגם – אני לא מכיר אותך.

• וגם אין לך צורך להכיר. האם אני יכול להיכנס?

• בבקשה.

כל המעמד הה נמשך לא יותר מרגע. הזר נכנס בצעד בטוח לתוך החדר. החדר היה גדול, בעל תקרה משופעת וחלון קטן. מטית ברזל עמדה ליד הדלת; במיטה שכבה אשה בעלת פנים צעירות, אך פגומות ומרוחות בשכבה עבה של איפור זול.

•  אוי! - קראה והתעטפה בשמיכה.

• - שקו! – אמר בעל הבית בנימה מאיימת.

הוא העמיד את המנורה על שולחן עץ אורן ,שילב את זרועותיו על חזהו ושאל קצרות:

•  נו?

• האם אלה הילדים שלך?

• מה אכפת לך?

• אני רוצה לדעת!

• למה?

• אני רוצה לקנות ממך את הילדים.

• הם לא למכירה.

• דבֵּר אדוני, כמה רובלים אתה רוצה תמורת אנטק ומניה?

אנטק ומניה עמדו קפואים במקומם.

•  כמה אני רוצה? למה לך הילדים האלה?

• אני צריך אותם.

• בשביל מה?

• השיחה שלנו נמשכת יותר מדי זמן.

מאבק פנימי ניכר בפניו הנבולים של המחזיק בילדים. הוא היה שתוי והתקשה לאסוף את מחשבותיו.

• הם מביאים לי רווחים יפים – אמר מתחמק.

• אם כן, תעלה את המחיר.

• אלף רובלים תיתן, אדון?

• לאחד או לשניהם?

• ל...כן, לאחד; כמובן שלאחד.

• אם כן אלפיים רובלים?

• אה, מניה לא הבת שלי, אבל...

• אבל?

• אני יכול לדבר עם אמא שלה. אולי תסכים.

• מתי תדבר?

• מחר.

• אני רוצה לגמור את העניין הזה מיד, עכשיו.

• שלושה אלפים תיתן?

• אתן!

• עכשיו?

• מיד. יש לך את תעודות הילדים כאן?

• כן, הניירות בסדר.

 הזר הכניס את ידו לכיסו.

•  אדוני, אני בוטח בך.

 באותו רגע נדחק בדלת ראש אדמוני של יהודי.

•  מה?...

• תתנדף, עוף מפה... אנטק, תראה שלא יקשיב ליד הדלת.

• אפשר היה לשמוע התרוצצות מאחורי הדלת, גידופים עמומים; לבסוף השתתק הכל; אנטק חזר.

•  אני בוטח בך, אדוני – המשיך הזר – שלא תעקוב אחרי כשאצא וברגע שתקבל את הכסף תכיר בכך שהילדים הם רכושי.

• כן אדון, אני נותן לך הן צדק – אמר השיכור מלווה את דבריו במחווה תיאטרלית.

מאה, מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות  - הזר מנה וסידר בערימות את שטרי מאה הרובלים החדשים.

השיכור אחז בהם בין האצבעות, בחן אותם אל מול האור.

•  אתה בעל קרקס?

• אולי.

• אה, אתה עושה עסק טוב, אדון.

• אני אף פעם לא עושה עסקים רעים.

• תשתה כוסית יחד אתי?

• תודה.

• אני לא מספיק טוב בשבילך?

• הנה שלושת אלפים. בבקשה לתת את התעודות.

• בבקשה: תעודות לידה, אישורי מוצא, לא צריך שום דבר יותר.

• בעוד שעה אני נוסע לחוץ לארץ... ילדים, אנחנו הולכים.

• נו ילד, תתנהג יפה. אתה ראה, האדון הזה עשיר, תתקדם ותלמד. תזכור, ואל תשכח את אביך כשכבר יהיה לך טוב.

•  הולכים – חזר ואמר הזר.

אנטק ומניה הלכו כמו בחלום. האב ליווה אותם עד למטה, עד לרחוב.

•  שְׁמוּל, תביא ספירט.

• אדון אַנדזֵ'י, נו שיגיד לי מה הוא רצה. למה לקח את הקטנים?

• קנה אותם.

• איך קנה?...

• קנה. שילם שלושת אלפי רובלים במזומן. הנה, תראה יהודי.

• מה, שלושת אלפים? מה זה, הוא משוגע?

שמול רץ לפני בית המזרח, אל אַנדזֵ'י תפס אותו בצווארונו ומשך אותו חזרה לחנות.

•  נתתי לו הן צדק שלא אעקוב אחריו.

• נו, אז אל תעקוב, אדון אנדז'י, אבל אני לא נתתי  הן צדק.

•  שמול השתחרר מן האחיזה ורץ החוצה. הרחוב היה ריק. הוא רץ בדרך הקצרה ביותר לכיוון העיר, קרא ורץ. איש לא היה שם.

•  אַי! אַי! שלושת אלפים. למה לא ביקשת, אדון, שישה? או שמונה?

• די לי בשלושה.

• ואולי מזויפים?

• תקנה בחצי מחיר?

• למה לא?

•  ואז תביא לי למעלה ארוחת ערב, ורק תזכור, שתהייה ארוחה טובה.

אנגז'י עזב את החנות ועלה למעלה. שמול סגר את המסבאה, הביא וודקה, נקניק וחביתה לעליית הגג וחזר לדירתו כדי לספור את הכסף בקופה.

•   אוי! אוי! מכר את הלד, מכר את הילד. הוא בכלל בן אדם?

 סיים, נכנס לקיטון, נישק לפי הסדר את ילדיו הישנים בתוך המצעים הרכים. עניין מכירת הילדים לא חדל להטרידו בשעה שהתפשט. אחר כך שכב וזמן רב לא יכול היה להירדם. הוא שבר את הראש מי היה האדון הזה, מה הכסף הזה, ואיזה אבא הוא זה המוכר את ילדיו.

 ואדון אנגז'י הרים כוסית והקישה בכוסית ביד נערת הרחוב, כשהוא קורא:

•  לחיי אנטק!

אחר כך ירק והוסיף:

•  לעזאזל! מה תגידו על זה, אני עשיר עכשיו!

  _________________________________________________

[1] כרכרה קלה דו מושבית, ללא גג.

[2] מרכבה מזוגגת עם מושב קדמי ואחורי בעלי גודל זהה.  

[4] בית חולים בוורשה. נוסד בשנת 1759 בידי הכומר בּוֹדוּאֶן. החל משנת 1869 שימש בית חולים של האוניברסיטה הצארית בוורשה.  בשלהי המאה ה-19 היה מחירו של יום אשפוז באולם הכללי 30 קופיקות. התרופות ניתנו בחינם. בשנת 1901 הועבר בית החולים  לרחוב נובוגרודסקה, שם הוא נמצא עד היום כבית החולים הממשלתי מס' 1 שליד בית הספר לרפואה.